המוזיאון הארכיאולוגי של סלוניקי

דימיטריוס הוא פטרון סלוניקי – הקדוש הנוצרי ששומר על העיר, וככזה זכה לכנסייה מפוארת ומרשימה שנושאת את שמו. זוהי הכנסייה הגדולה ביותר בעיר, שניצבת על האתר המשוער של מות הקדוש בשנת 306. זו כנסיה יוונית-אורתודוקסית מהעידן הביזנטי, מהמקומות הכי קדושים לנצרות באזור. הכנסייה היא בזיליקה בעלת חמש קומות, כאשר מתחת למקדש שוכנת הקריפטה. הכנסייה הראשונה נבנתה במקור במאה הרביעית לספירה והייתה בית תפילה קטן שנבנה על חורבות מרחץ רומי. היא הורחבה לאחר מאה שנה, אך נשרפה ונבנתה מחדש בשנת 634. רק אז הוקמה הבזיליקה הנוכחית, שהוסבה בהמשך למסגד. במבנה תוכלו לראות פסיפסים מהממים, מבנה מיוחד מכסף ומשי שמהווה קבר סמלי לצדיק הנוצרי, ואפילו שאריות מהתקופה בה תפקד המבנה כמסגד. הכנסייה נשרפה פעם נוספת בשריפה הגדולה של שנת 1917, שוחזרה בהתאם לתכניות האדריכליות המקוריות והצליחה לשמור על כמה מאפיינים שיש בהם עניין היסטורי ואמנותי - הפסיפסים הביזנטיים מהמאה ה-7 המקשטים את העמודים על שני צידי הכניסה לאפסיס, פסיפסים עדינים ומקסימים. למרות זאת, מעט מאוד עיטורים, פסלים וציורים שרדו את השריפה. דמטריוס הקדוש נולד בסלוניקי בשנת 270 לספירה. הוא בא ממשפחה אמידה, וכיוון שהיה אתלטי במראהו ובעל גבורה, הפך לקצין בכיר בצבא הרומי בגיל צעיר מאוד. הוא ראה עצמו קודם כל חייל של ישו, ואחר כך חייל של הצבא. הוא בילה את רוב חייו כמיסיונר אדוק, בהטפת הבשורה ובפגישות סודיות בהן ביצע המרה לעובדי אלילים והפך אותם למאמינים נוצרים. באחת הפגישות האלו הוא נתפס והוצב מול הקיסר מקסימיליאן. כשהצהיר: "רק בישו אני מאמין", הורה מקסימיליאן לשלוח אותו לעינויים בכלא. על אף שנכלא, הוא לא הפסיק להטיף את הבשורה לאלו שבאו לבקרו. דמטריוס הוצא להורג ב-26 באוקטובר 306, וגופתו נקברה במקום הוצאתו להורג. תושבי העיר מאמינים שההתערבות שלו היא זו שהצילה את העיר בהתקפות רבות של סלאביים, בולגרים, ערבים ואחרים. אפילו שחרורה של סלוניקי במהלך מלחמות הבלקן של 1912 חופפים את יום החג של הקדוש דמטריוס ב-26 באוקטובר. בעבר חייו של דמטריוס הקדוש הונצחו בחגיגות של חודשים ובהן אירועים כמו השוק המפורסם "דמטריה" שהביא אליו סוחרים ואנשי עסקים מאירופה וארצות ערב. עד היום מתקיימת מדי שנה בסלוניקי תערוכת הסחר הבינלאומית הגדולה ביותר של יוון.

המגדל הלבן של סלוניקי הוא אחד המבנים הכי אהובים בעיר - צריח בן שש קומות שגובהו 40 מ' וניצב בקצה הדרומי של טיילת שדרת ניקיס. הוא נבנה לאחר נפילת סלוניקי בידי העות'מאנים בשנת 1430, כאשר לפניו ניצב היה מגדל ישן יותר השייך לביצורים הביזנטים של סלוניקי. כיום הוא מוזיאון מהמם שמציג את ההיסטוריה הסוערת של סלוניקי. מי שיעלה לגג יוכל לצפות על הגגות של סלוניקי מצד אחד ועל הים מהצד האחר ולצלם תמונות נהדרות. המגדל הלבן נבנה בתקופת שלטונו של הסולטן סולימאן וגופו מלא בחריצים לירי חצים. במהלך השנים הוא כונה בשמות שונים המשקפים את השינויים התדירים בהיסטוריית העיר: הוא כונה "מגדל האריות" במאה ה-16, "מגדל קלמריה" ב-18, ובמאה ה-19 כונה "מגדל הדם", שכן הפך לכלא ומקום הוצאה להורג עבור מורשעים. בשנת 1880 כינה את המגדל ההיסטוריון מיהאיל קסצי יואנו בשם "הבסטיליה של סלוניקי", כי במגדל נטבחו הנידונים למוות על המרפסות ודמם צבע את הקירות באדום. בשנת 1883, בהוראת הסולטאן עבדול חמיד השני, המגדל נצבע בלבן וקיבל את השם שהמשיך איתו עד היום: "המגדל הלבן". הייתה לכך סיבה פוליטית ברורה - זו הייתה המחצית השניה של המאה ה-19, עידן בו רוחות הרפורמה נשבו באימפריה העות'מאנית, בין היתר בעקבות לחץ של אנגליה. מגדל עם שם כמו "מגדל הדם" לא התאים ממש לאופי החדש, ולכן שונה שמו למגדל הלבן, שם טהור ונקי יותר. עם הזמן המגדל הפך לסמל של סלוניקי, ומשנת 1911 עמד המגדל בפני עצמו על חוף הים לאחר הריסת החומות המזרחיות והחומה הסובבת את המגדל. לאחר שחרור העיר ב-1912 ושילובה במדינה היוונית, היו למגדל שימושים שונים. במהלך מלחמת העולם הראשונה שימשה קומה אחת לאחסון עתיקות מהחפירות שנעשו על ידי השירות הארכיאולוגי, וכן קומות נוספות שימשו כעמדת תקשורת גזרתית ותחנה מטאורולוגית. בהמשך התארחו במגדל גם ההגנה האווירית של העיר, המעבדה המטאורולוגית של אוניברסיטת אריסטו וקבוצת צופי הים. בשנת 1983 ניתן המגדל למשרד התרבות. החל משנת 2008 שוכנת במגדל הלבן התערוכה הקבועה החדשה על סלוניקי, שמציגה את ההיסטוריה הארוכה של העיר מגיל הקמתה ב-316/15 לפני הספירה ועד היום. התערוכה מציג היבטים שונים ותמציתיים של ההיסטוריה הסוערת של העיר, ומתפרשת על פני שש קומות המגדל. היא משלבת מולטימדיה וקומפוזיציות גרפיות מודפסות. היא מומלצת מאוד לביקור!

שני אתרים היסטוריים שאסור להחמיץ בביקור בסלוניקי הם הקשת של גלריוס והרוטונדה, השוכנים במרחק מאה מטר זה מזה ומופרדים בשביל נאה. הקשת, או "שער הניצחון", נבנתה בשנת 305 בפקודת הקיסר גלריוס, והיא נועדה לציין את ניצחון הרומאים על האימפריה הסאסאנית הקדומה – תרבות פרסית קדם-אסלאמית. גובהה של הקשת 12.5 מ' והיא מעוטרת בתבליטים שמראים את הקרבות בין רומי והסאסאנים. בצורתו המקורית, המבנה היה מורכב משמונה עמודים המסודרים בשתי שורות מקבילות, ארבעה בכל שורה. בין העמודים נוצרו שלושה פתחים מקושתים, שהמרכזי מהם רחב וגבוה משני האחרים. ארבעת העמודים המרכזיים, שנשאו לוחות שיש עם עיטור תבליט, היו גדולים יותר מהחיצוניים וחוברו בקשתות חצי עגולות התומכות בכיפה. היום נשתמרו רק שלושה מתוך שמונת העמודים המקוריים (את מיקומם של העמודים ההרוסים ניתן לראות מסומנים על המדרכה), מתוכם שניים נושאים תבליטים. התבליטים האלו מתארים סצנות ממסעות הניצחון של הרומאים נגד הפרסים בשנת 297 לספירה, בנוסף לתמונות סמליות המראות את העוצמה הצבאית של גלריוס. השער נבנה בהצטלבות של שני רחובות - "דרך התהלוכה" שמתחילה מהצד הצפוני של הקשת ומסתיימת במתחם הרוטונדה, והשדרה הראשית שחוצה את העיר ממערב-מזרח. שדרה זו, ששרידיה נמצאו מתחת לריצוף הרחוב, עברה ישירות בין העמודים הראשיים של שער הניצחון. הרוטונדה, או האנדרטה של סלוניקי, נבנתה ב-306 ונטען שתוכננה במקור כאחוזת קבר לגלריוס עצמו או כמקדש לדת פגאנית מקומית. ואולם, ברבות הימים הקיסר נקבר במקום אחר. היא נבנתה בטיימינג ייחודי - בנקודת המפנה בין העולם הפגאני לעולם הנוצרי. גובה הבניין העגול, בעל הכיפה, הוא כמעט 30 מטרים עם עובי קירות של יותר מ-6 מטר, ומבחינה ארכיטקטונית ניתן להשוות את הרוטונדה רק לפנתיאון ברומא. זמן קצר אחרי הקמת הרוטונדה, בשנים הראשונות של האימפריה הביזנטית, היא הפכה לכנסייה נוצרית עם תוספת מקדש בצדה המזרחי. החלק הפנימי עוטר בפסיפסי קיר ביזנטיים קדומים בעלי יופי ייחודי וכן בציורי קיר מרשימים. היא הוקדשה לארכי-מלאכים והייתה לקתדרלה של סלוניקי בין 1524 ל1591, אז הפכה למסגד על ידי הכובשים העות'מאנים. היא שבה לשמש ככנסייה רק עם שחרור סלוניקי ב-1912, אז הוקדשה לסנט ג'ורג' (אגיוס גוארגיוס). גם הקשת וגם הרוטונדה הוכרזו בידי אונסק"ו כאתרי מורשת עולמיים. שימו לב: הכניסה לרוטנדה בתשלום והיא סגורה למבקרים בימי שלישי.

כנסיית האגיה סופיה היא אחת הפנינות של סלוניקי: קתדרלה יוונית-אורתודוקסית מהתקופה הביזנטית, שנבנתה במקור במאה ה-3 לספירה, אז ככל הנראה נהרסה בעקבות רעידת אדמה. הכנסייה הנוכחית במקום נבנתה במאה ה-8, בעקבות התכנון האדריכלי של כנסיית האגיה סופיה בקונסטנטינופול (איסטנבול של היום). הכנסייה מאופיינת במבנה לא שגרתי: היא מורכבת מארבעה מעברים גדולים שמתחברים להיכל ענק עם כיפה בקוטר 10 מ', מלאה בציורי קיר מהממים שמציגים סצנות קלאסיות מכתבי הקודש של הנצרות. הכנסייה הוכרזה כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו, ונחשבת נקודת חובה לכל מבקר בסלוניקי. בשנת 1205 לספירה, כאשר מסע הצלב הרביעי כבש את העיר, הפכה האגיה סופיה לקתדרלה של סלוניקי באופן רשמי. בשנת 1430 לספירה, כאשר העות'מאנים כבשו את העיר, הוסבה הכנסייה למסגד עד לשחרור סלוניקי בשנת 1912. לאחר מכן היא הוסבה בחזרה לכנסייה, אבל כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1917, נשרפה בשריפה הגדולה ששריפה שליש מהעיר וגרמה נזקים חמורים לקישוטים הפנימיים ולכיפה. הנזקים החמירו גם ברעידת האדמה של שנת 1978, אך כיום מרבית הכנסייה שוחזרה. כשסלוניקי שוחררה מהכיבוש הנאצי ב-2 בנובמבר 1944, התקיימה בכנסייה זו מיסת ההודיה. הצד החיצוני של הכנסייה לא מאוד מרשים, אבל הקסם שלה הוא ללא ספק בחלק הפנימי. בתוך הכנסייה ניתן לצפות בציורי קיר מעניינים ואיקונים ביזנטיים. בכנסייה, בעיקר באזור המזבח והכיפה, שרדו פסיפסים מדהימים שמתוארכים לתקופות שונות ומהווים דוגמאות מצוינות לאמנות ביזנטית. העיטור המופשט של האפסיס החצי-גלילי של אזור המזבח, הכולל צלב, אש וצורות גיאומטריות, שייך לשנים הראשונות של איקונוקלאזם (726-787), כפי שמעידות הכתובות המזכירות את שמות הקיסרית אירין מאתונה ובנה קונסטנטינוס השישי. הייצוג המלכותי של עליית ישו בכיפה שייך לשלב השני של האיקונוקלאזם, בסוף המאה ה-9. הוא מתאר את ישו במרכז, נתמך על ידי מלאכים, כאשר למטה ניצבות דמויות השליחים, ביניהן מריה הבתולה המוקפת בשני מלאכים. הפסיפס של מריה הבתולה והתינוק ישו בקונכיית האפסיס שייך לשלב השלישי, במאה ה11-12. ישנם גם חלקים מציורי קיר של קדושים נזירים מהמאה ה-11. הקתדרלה נמצאת במרכז ההיסטורי של סלוניקי, בכיכר בעלת אותו השם, בצומת הרחובות אגיה סופיה וארמו. היא מוקדשת לחוכמה ולדבר אלוהים, והיא מהמנומנוטים הנוצריים הקדומים החשובים ביותר של יוון ושל העולם האורתודוקסי בכלל. מומלץ מאוד לבקר בה.