כנסיית סן ברנרדינו אלה אוסה

פאלאצו מרינו (Palazzo Marino), השוכן בכיכר (פיאצה) דלה סקאלה, הוא מבנה המסכם את התפתחותה של מילאנו מבחינה תרבותית והיסטורית. המבנה משמש מאז שנת 1860 כמשכנם של משרדי עיריית מילאנו וראש העיר. בנייתו החלה באמצע המאה ה-16, עבור הבנקאי העשיר תומסו מרינו (Tommaso Marino) ובתכנונו של האדריכל גאלאצו אלסי (Galeazzo Alessi). בניין מפואר זה שימש גם כמשכנו הרשמי של נפוליאון, לאחר שכבש את צפון איטליה במאה ה-19. בתוך המבנה ניתן להתרשם מציור קיר המתאר את נישואי קופידון ופסיכה. על פי האגדה, נוס (אפרודיטה), אמו של קופידון, התקנאה ביופייה של נערה בשם פסיכה ("נפש" ביוונית). היא הטילה על בנה לרדת לארץ ובעזרת חצי הזהב שלו לגרום לפסיכה להתאהב באיש המכוער ביותר בעולם. אבל עקב "תאונת עבודה" (חצים הם דבר מסוכן כידוע) קופידון התאהב בה בעצמו, לקח אותה אל ארמונו ונשא אותה לאישה. במקום מתקיימים סיורים מודרכים ללא תשלום, אך נדרשת הרשמה מראש באתר האינטרנט.

הדואומו היא קתדרלה יפהפיה בסגנון גותי-איטלקי, שנחשבת לאחת הנקודות האייקוניות ביותר במילאנו. הקמתו של המבנה החלה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-14, נמשכה מאות שנים והושלמה סופית רק בשנת 1958, עם בנייתו של האחרון מבין 135 הצריחים המעטרים את גג הכנסייה. הקתדרלה עומדת במרכזה של כיכר רחבת ידיים שתוכננה בשנת 1895 על ידי האדריכל ג'וזפה מנגוני (Giuseppe Mengoni) וניצבת על חורבות כנסיית סן ג'ובאני אלה פונטי, שהוקמה בשלהי המאה הרביעית ונהרסה בשריפה. הדואמו של מילאנו מספרת סיפור של אמונה ואמנות המתפרש על פני 600 שנים. כיוון והקתדרלה נבנתה במשך מאות שנים ועירבה רצף ארוך של אדריכלים ומהנדסים, לא ניתן לתת את כל הקרדיט לאדם אחד. בסוף המאה ה-15 ניסו גדולי האדריכלים והאמנים של אותה תקופה, כולל לאונרדו דה וינצ'י, לבצע את המשימה הקשה של עיצוב הטיבריום, מגדל משובץ חלונות שמאפשר לאור להיכנס. הקתדרלה מקושטת ביותר מ-3400 פסלים. בראש הצריח המרכזי עומד פסל מוזהב של המדונה, הנקרא מדונינה. פרנצ'סקו קרוצ'ה הוזמן לבנות את הצריח הגדול בשנת 1762, והוא זה שהציע לקשט אותו בפסל של הבתולה מריה שהובאה לגן העדן על ידי המלאכים. את הפסל פיסל ג'וספה פרגו, והוא מצופה זהב טהור. באוגוסט 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, המדונינה כוסתה בבד אפור-ירוק וכך נשארה במשך חמש שנים, כדי לא להוות מטרה קלה למפציצים. הסרת הבד התקיימה ב-6 במאי 1945 בטקס חגיגי בראשות הקרדינל שוסטר, הארכיבישוף של מילאנו דאז. לאחר שעצרתם להתפעל מחזית הדואומו כדאי להיכנס פנימה, למרות התור הארוך שיש לרוב בכניסה. כשתכנסו פנימה ייקח לכם רגע לעכל את כל מה שאתם רואים - אווירה מוארת בנרות ומקושטת במזבחות ומעברים. כאן תוכלו להתרשם ממידות הכנסייה: 148 מטר אורכה ו-108.5 מטר גובהה, נתונים שהופכים אותה לכנסייה הקתולית השנייה בגודלה בעולם, שיכולה לאכלס כ-40,000 מתפללים. בחדרי התצוגות תמצאו פסלים ויצירות אמנות עתיקות, חלונות ויטראז' מהמאה ה-15 ואילך ואולם אוצרות, בו שמורות עשרות עבודות אמנות נוצריות מהמאה הרביעית ועד המאה ה-12. חמש הדלתות המפוארות של הכנסייה הן מלאכת מחשבת בפני עצמה ובמוזיאון שבמקום מוצגים גם שרטוטים וציורים המתעדים את תהליך בניית הקתדרלה לאורך השנים. אחד משיאי הביקור בקתדרלה הוא הנוף של העיר היפיפייה וסביבותיה הנשקף מנקודת התצפית ברחבת הצריחון העליון (הטרסות). ביום בהיר ניתן לראות את האלפים האיטלקיים. העלייה למרפסת התצפית אפשרית במדרגות או במעלית (בתשלום נוסף). הירידה היא באמצעות המדרגות. מתחת לחלל שמסביב לקתדרלה ניתן למצוא שרידים של כמה מבני פולחן מהתקופה שבין האימפריה הרומית לימי הביניים, שנהרסו כדי לפנות מקום לבניית הקתדרלה החדשה. ממצאים ארכיאולוגיים אלה מספרים את סיפורה של "הכיכר" שלפני הדואומו, שבה ניצבו שתי בזיליקות: סנטה מריה מג'ורה (שראשיתה במאה ה-9) הידועה גם כבזיליקת ג'מאליס וסנטה טקלה שהייתה בשימוש במהלך המאה ה-9 (הכניסה לאזור הארכיאולוגי כרוכה בתשלום נוסף). כדאי לדעת: לא הרבה יודעים שמתחת למזבח הגבוה נמצאת קריפטה עשויה שיש מפוארת ומרהיבה. הקריפטה, שנקראה רשמית קפלת הג'מאל של הדואומו (Jemale Chapel of the Duomo), תוכננה במאה ה-16 על ידי פלגרינו טיבאלדי, האמן האהוב על סנט צ'ארלס בורומיאו (הכניסה לקריפטה כרוכה בתשלום נוסף). שימו לב: יש מספר סוגים של כרטיסים לאזורים השונים. כרטיס הכניסה המשולב כולל גישה לקתדרלה, למרפסת התצפית במעלית (הירידה במדרגות), לאזור הארכיאולוגי ולקריפטה, וכן למוזיאון הקתדרלה השוכן בסמוך ולכנסיית סן גוטרדו בקורטה ברחוב Via Francesco Pecorari 2 (כ-5 דקות הליכה מהקדתרלה). את הכרטיס ניתן לממש 3 ימים מיום הביקור.

בביקורכם בעיר אל תפספסו את ההזדמנות לחזות מקרוב באחת מיצירות האמנות המפורסמות בעולם - "הסעודה האחרונה", אותה צייר לאונרדו דה וינצ'י על קיר חדר האוכל של מנזר הדומיניקנים, השייך לכנסיית סנטה מריה דלה גרציה. הציור, שנעשה בשנים 1494-1498, מתאר את הסעודה האחרונה של ישו עם 12 השליחים באופן ריאליסטי, מלא הבעה ומרשים, למרות פגעי הזמן הניכרים. בתקופה בה עבד על הציור, בעשור האחרון של המאה ה-15, דה וינצ'י היה עסוק בין היתר במחקרי אור, צליל, תנועה ורגשות אנושיים והבעתם. תוצאות מחקריו משתקפים בבירור בציור הסעודה האחרונה, שבה, אולי יותר מכל עבודה אחרת של דה וינצ'י, הוא הפגין את מה שכינה "תנועות הנשמה" באמצעות תנוחות, מחוות והבעות. כשתצאו מחדר האוכל תוכלו להיכנס למוזיאון צ'נקולו וינצ'יאנו. זוהי תערוכה המספקת מידע נוסף על "הסעודה האחרונה" ועבודתו של דה וינצ'י על היצירה. בשל גילו וכן הטרגדיות שפקדו את ציור הקיר הזה, בוצעו בסך הכל שבעה שחזורים, כאשר האחרון הושלם ב-1999. במוזיאון תוכלו לראות תמונות מפורטות של "לפני" ו"אחרי". למרבה האירוניה, נעשו כל כך הרבה שחזורים, עד שהציור שרואים היום כמעט לא צויר בידו של דה וינצ'י. שימור הציור העדין הזה הוא אתגר יומיומי למשחזרים, שמטפלים בו ומשתמשים במיטב הטכנולוגיות כדי להבטיח שיצירת המופת תישמר ותועבר לדורות הבאים. הכנסייה עצמה היא מתחם יפהפה וייחודי מתקופת הרנסנס, אשר ניזוק קשות בתקופת מלחמת העולם השנייה ושופץ מאז. הכנסייה נבנתה בסגנון גותי ורומנסקי על ידי דוכס ספורצה בשנת 1490, ומאמינים כי תוכננה בחלקה על ידי ברמנטה. החלק החיצוני כולל קלויסטר מקסים ודוגמאות גאומטריות. מאז ספטמבר 1980 הסעודה האחרונה, יחד עם הכנסייה והמנזר הדומיניקני של סנטה מריה דלה גרציה, הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ותוארו כ"הישג אמנותי ייחודי, בעל ערך אוניברסלי יוצא דופן". עוד נטען כי "הסעודה האחרונה" השפיעה לא מעט על גורל תחום הציור ופתחה עידן חדש בתולדות האמנות. בשל המגבלה על מספר המבקרים יש להזמין כרטיסים לביקור בכנסייה מראש, אך קחו בחשבון שהזמינות דלה מאוד ויש לבדוק באופן קבוע את הזמינות באתר הרשמי. במידה ולא הצלחתם למצוא כרטיסים מראש, תוכלו בכל זאת לראות את הציור, במידה ותרשמו לסיור מאורגן של אחת מחברות הסיורים הפרטיות הפועלות במילאנו, הכולל גם ביקור בכנסייה. שימו לב: יש להגיע למשרד הכרטיסים 30 דקות לפני מועד הביקור, אחרת תסתכנו באובדן זכות הגישה למוזיאון. יש להציג תעודה מזהה כדי לקבל את הכרטיס ולגשת למוזיאון.

המוזיאון האזרחי לארכיאולוגיה (Museo Civico Archeologico), שהוקם בשנת 1862, משמר את המורשת הארכיאולוגית העשירה של מילאנו ומציג חפצים החל מהתקופה הרומית העתיקה ועד לרנסנס ומעבר לו. המוזיאון המקיף שוכן בבניין בו שכן בעבר המנזר הנשי החשוב ביותר בעיר השייך למסדר הבנדיקטיני, מנזר מאז'ורה (Maggiore), שבהמשך סופח לכנסיית סן מאוריציו (San Maurizio) שממוקמת לצידו. בעבר שכן המוזיאון בטירת ספורצסקו (Castello Sforzesco) עד שעבר בשנת 1965 למשכנו הנוכחי. החלק הרומי של המוזיאון מוקדש בעיקר לממצאים מן היישוב הרומאי מדיאולנום (Mediolanum), עליו נבנתה מילאנו של ימינו. נקודות השיא כוללות פסלים, פסיפסים ודומוס (בית רומי) משוחזר עם ציורי קיר ופסיפסים הנמצא בחצר הפנימית של המוזיאון. אוסף ימי הביניים המוקדמים מציג חפצים לומברדיים, כולל כלי נשק, תכשיטים ופריטים יומיומיים, הממחישים את השינויים התרבותיים והחברתיים בתקופה זו. המוזיאון מציג גם חפצים מתקופת הרנסנס והתקופות המודרניות. החלק המוקדש לרנסנס כולל פסלים, ציורים ויצירות אמנות אחרות מהמאות ה-15 וה-16, בעוד שהחלק המודרני כולל חפצים מהמאות ה-19 וה-20, המדגישים את ההתפתחות התעשייתית והתרבותית של מילאנו. המוזיאון מוקף בגנים ובחלקו האחורי יש מגדל שמירה עתיק, חלק ממערכת ההגנה של העיר מסוף המאה ה-3 עד המאה ה-4, ושרידים של המנזר ששכן במתחם. בתוך המבנה יש פרסקאות מהמאה ה-13, המתעדות סצנות מהברית החדשה. כדאי לדעת: גולת הכותרת של האוסף הוא גביע דיאטרטה טריוולציו (Coppa Trivulzio) הנדיר מהמאה ה-4 לספירה, הנקרא על שם המשפחה האצילית שברשותה הוא נשאר זמן רב. הגביע, שגם משמש כלוגו של המוזיאון, הוא יצירת מופת מרהיבה מזכוכית מנופחת, מעוצבת בעבודת יד. מתחת לשפת הגביע מופיעה הכתובת "שתה ותחיה שנים רבות" (Bibe vivas multis annis). שימו לב: המוזיאון סגור למבקרים בימי שני.