כיכר השעון

מתחם התחנה כולל כמה מבנים היסטוריים משוחזרים מתקופות שונות, כשהמרכזי שבהם הוא תחנת הרכבת הראשונה במזרח התיכון - תחנת הרכבת יפו. בשנת 1892 נחנכה מסילת הרכבת יפו-ירושלים, שסימלה את ראשיתה של תנופת פיתוח טכנולוגית בארץ ישראל. השלטונות העות'מאניים התירו לחברה צרפתית להקים את המסילה בכדי שתשמש צליינים שירדו בנמל יפו וביקשו לעלות לרגל לירושלים. התחנה חדלה לפעול בשנת 1948, ויחד עם המבנים סביבה שימשה כבסיס של צה"ל, שננטש בשנות ה-70'. המתחם עמד בשיממונו עד העשור הראשון של המאה ה-21, אז החלה עיריית תל אביב בפעולות שיקום, שחזור ושימור של המבנים ההיסטוריים. כיום מתחם התחנה משמש כמתחם תרבות, בילוי ופנאי מסביב לשעון, ובו מסעדות ובתי קפה, כמו גם חנויות לבגדי מעצבים. תוכלו גם לבקר באחד משני הקרונות שהוצבו במתחם, ומהווים תזכורת לעברה המפואר של התחנה כנקודת מוצא לרכבות שהגיעו בתקופת המנדט הבריטי גם לביירות, דמשק וקהיר. הביקור מתאים לכל המשפחה, כל אחד יוכל למצוא כאן משהו לפי טעמו.

תל אביבים יודעי ח"ן שומרים לעצמם את סוד קיומה של הכיכר הנחבאת לכלים, המזכירה את תל אביב של פעם, זו של בתי קפה שהגישו שטרודל תפוחים וזוגות שצעדו שלובי זרועות לאורך בן יהודה שטראסה. בימי המנדט היא היתה מקום כינוס עירוני סואן, ואפילו התקיימו בה הפגנות נגד השלטון הבריטי. כיום הכיכר הפכה למתחם ביאליק, מתחם תרבות רב תחומי שכולל מספר מוזיאונים ומרכזים ששופצו בשנים האחרונות. המתחם המתפתח הולך ותופס את מקומו כמרכז התרבות העברית של תל אביב, וצעירים רבים פוקדים כאן ערבי ספרות ושירה, אופנה ותרבות. במתחם נמצאים בית ביאליק, בית העיר, בית ראובן, המרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל, מוזיאון הבאוהאוס, קפה ביאליק ועוד.

בית הכנסת הגדול של תל אביב ממוקם בפינת הרחובות אלנבי ואחד העם, היכן שבעבר היה ליבה של תל אביב הקטנה. בית הכנסת תוכנן על ידי הארכיטקט יהודה מגידוביץ (המהנדס הראשון של תל אביב) ואבן הפינה לבנייתו הונחה בשנת 1921. בתחילת שנות השבעים נערך שיפוץ מקיף כדי לשוות למבנה נופך מעט יותר גרנדיוזי וחגיגי, אך האזור שינה את פניו מאזור מגורים קהילתי לאזור כספים ועסקים (לעתים גם מפוקפקים). כיום פוקדים את בית הכנסת הגדול בעיקר בשבתות וחגים, וכל מיני ידוענים שבוחרים להתחתן בחופתו הגדולה. מסביב לבית הכנסת נפתחו כל מיני פאבים קטנים ומתחלפים שבימי הקיץ אף משווים לו מראות שנשכחו של מאות אנשים ההומים במדרכות מסביבו.

הקמתו של בית הקברות ברחוב טרומפלדור הפכה לכורח המציאות בקיץ 1902 אז פרצה בארץ מגפת כולרה קשה. המגפה הכתה בעיקר בתושביה הערבים של הארץ, שחיו בתנאים סניטריים קשים, וכצעד מנע הוחלט לקבור את קורבנות המגפה מחוץ לגבולות הערים. לאוכלוסייה היהודית הקטנה שהתגוררה ביפו הוקצתה חלקת אדמה נטושה לקבורת מתיה, אך גם אחרי שחלפה המגפה המשיכה הקהילה להשתמש בבית הקברות הישן ביפו. באופן אירוני אך גם כדרך הטבע, עם שגשוגה של העיר תל אביב אל מחוץ לגבולות יפו והפיכתה למרכז תרבותי, חברתי וכלכלי מפואר, לא נותרה ברירה אלא להפוך את בית הקברות ברחוב טרומפלדור לבית הקברות של העיר. במהלך השנים נקברו כאן כל הדמויות שהפכו את העיר לכרך עירוני בורגני וחינני: שמעון רוקח, מאיר דיזנגוף, בני משפחת שלוש וכן המשורר הלאומי ביאליק, טשרניחובסקי, אחד העם ועוד רבים ורבות, טובים וטובות. באופן רשמי הופסקו הקבורות והלוויות כאן ב-1932, אך כמה חריגים אושרו במהלך השנים, והאחרון (ויש שיגידו המקומם) שביניהם הייתה הלווית של סמי עופר, שראה את מקומו לצד שועי, סופרי ומשוררי העיר. במהלך השנים הזנחה וכיעור פשו בתחום בית העלמין, אך כחלק מחגיגות המאה להיווסדה של תל אביב, הוחלט לבצע במקום עבודות שחזור ושיקום יסודיות, ולהצדיק מבחינה חזותית את היותו אתר מורשת תרבותית ראשון במעלה. כיום תוכלו לסייר כאן במסגרת סיורים מודרכים או לשוטט לבדכם ולאתר בקלות את פינות החמד של בית הקברות. קפסולת זמן מרוכזת במיטבה.