מאלכסנדרפלאץ ללב היהודי

המסלול מתחיל באלכסנדרפלאץ (Alexanderplatz). בעידן הקומוניסטי הייתה הכיכר המרכז המסחרי של מזרח ברלין, וכיום היא מרכז קניות חשוב שבו נמצאים בית הכלבו גלריה קאופהוף, חנות של רשת הבגדים C&A וקניון אלכסה על שלל חנויותיו. צעדו לעבר מגדל הטלוויזיה (Fernsehturm) המתנשא בכיכר הסמוכה לאחת היציאות מהתחנה. התור בכניסה למגדל הטלוויזיה ארוך כמעט כמו התור לעלייה לכיפת הרייכסטאג, ובימי שמש יפים ההמתנה עשויה להימשך שעתיים ויותר.

מאחורי מגדל הטלוויזיה שוכנת מאריינקירכה (Marienkirche) - כנסיית מריה הקדושה, אחת הכנסיות העתיקות בברלין שחלקים ממנה נבנו עוד בימי הביניים. בחצרה הצפונית עומד פסל של מרטין לותר. את הכניסה לכנסייה מפאר ציור קיר בשם "ריקוד המתים" - דוגמה בולטת לאמנות ימי הביניים בברלין. בסמוך לכנסייה ניצבת מזרקת נפטון (Neptunbrunnen), שבמרכזה דמותו של אל הים הרומי נפטון ולצדו ארבע עלמות המייצגות את נהרותיה הגדולים של גרמניה. מאחורי המזרקה תוכלו לראות את בית העירייה החדש (Neues Rathaus). חצו את שפנדאוור שטראסה (Spandaur Straße) בסמוך לבית העירייה, והיכנסו לרובע ניקולאי (Nikolaiviertel).

הרובע נחשב למקום הקדום ביותר בברלין, אך רוב סמטאותיו ובנייניו, הנראים כמעין תפאורה במחזה, אינם אותנטיים ושוחזרו בתקופת המשטר הקומוניסטי במזרח העיר ובהשראתו. זוהי מעין מובלעת המנותקת מהמטרופולין שסביבה, המשרה אווירה של חזרה במנהרת הזמן לעידן אחר המתנהל בקצב ובאסתטיות משלו, או של כפר ציורי (ויש שיוסיפו מעט שמאלצי) מהאגדות.

במרכז הרובע שוכנת כנסיית ניקולאי (Nikolaikirche), הכנסייה העתיקה ביותר בעיר, הקרויה על שם ניקולאס הקדוש, שומר הדייגים והסוחרים. אף שהכנסייה נראית עתיקה, הרי שמדובר בשחזור של הכנסייה המקורית שנהרסה עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ברובע ניקולאי מספר גדול של מסעדות גרמניות וברלינאיות טיפוסיות, וגם מִבשלת הבירה הקטנה Georgenbräu שוכנת בו. במסעדה Zur Rippe מוצגת לראווה כביכול צלע של ענק שבימי הביניים איים על תושבי ברלין; ב-Zur Gerichtslaube הממוקמת בבית המשפט הישן של ברלין הימי-ביניימית התרחשו בעבר הרחוק כמה משפטים ביזאריים, ובהם משפט שבו הוצאה מקברה גופה של אביר ששרף את העיר כדי שהמשפט ייערך בנוכחותו; ב-Mutter Hoppe מתקיימים לעתים מופעי מוזיקה.

תוכלו לבקר כאן גם במוזיאון ארמון אפרים (Ephraim Palais), שהוא שחזור של בית שהיה שייך ליהודי נתן פייטל (בן) היינה אפרים, שר הכספים של המלך פרידריך הגדול. מרפסותיו הזהובות של הארמון מכוּנות "הפינה היפה ביותר בברלין". במוזיאון הארמון מוצגות תערוכות מתחלפות. ברובע ניקולאי הוכרז ב-1237 איחודם של הכפרים ברלין וקלן, שהפכו ברבות הימים לברלין המודרנית. תאריך האיחוד שימש את הנאצים לצורכי תעמולה, וב-1937 הם ציינו במקום את חגיגות ה-700 שנה לברלין.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 החליטה עיריית מזרח ברלין לשקם את רובע ניקולאי, לקראת חגיגות ה-750 שנה לעיר, והבניינים הישנים שעוד עמדו על תִלם שופצו ושוחזרו. בִּמקום המבנים האחרים נבנו בניינים בסגנון הבנייה הקומוניסטי, שכללו מחוות אסתטיות לאדריכלות ימי הביניים והבארוק. אלה נבנו אז בשיטות מתועשות, ללא כל יומרה להתחזות אפילו למבנים עתיקים ומסורתיים כחלק מרובע ימי-ביניימי טיפוסי. אבל דווקא השילוב בין אדריכלות תעשייתית ומעט ברוטליסטית לבין הבניינים העתיקים שנותרו יוצר מתח מעניין.

צאו מרובע ניקולאי בהליכה על השׁפּרֶה-אוּפֵר (Spreeufer) , גדת נהר השפּרֶה (Spree) - הנהר הגדול שזורם בברלין. פנו ימינה לראטהאוזשטראסה (Rathausstraße) ושמאלה בשפנדאוור שטראסה, ולאחר שתחלפו על פני רובע ניקולאי תראו משמאלכם את מרקס- אֶנגֵלס פורום (Marx-Engels Forum), כיכר שבמרכזה מוצבים פסליהם של הוגי הקומוניזם קרל מרקס ופרידריך אנגלס. בחלק ניכר מהכיכר נערכות חפירות ארכיאולוגיות, החושפות שכבות נוספות מברלין הימי-ביניימית ואילך.

חצו את הכיכר ועִברו את הכביש במעבר החצייה שבקרל ליבקנֵכט שטראסה (Karl Liebknecht Straße), רחוב הקרוי על שמו של אחד משני מקימיה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (השנייה היתה רוזה לוקסמבורג, שעל שמה קרויה רוזה לוקסמבורג פלאץ, שאליה תגיעו בהמשך היום).

בבניין הדוֹם-אקווארה (Dom-Aquaree) שמשמאל לפינת שפנדאוור שטראסה וקרל ליבקנכט שטראסה נמצאים בין היתר Sea Life - האקווריום המסחרי של העיר ומלון רדיסון בלו (Radissson Blu). הכניסה לסי לייף יקרה יחסית. אפשר להמירה בכניסה ללובי של מלון רדיסון בלו ולצפייה בחלק מהסי לייף - אקווריום ענק שממוקם במרכז הלובי ובתוכו עוברת מעלית. מבנה אחר השוכן בבניין הדום-אקווארה הוא מוזיאון ה-DDR המוקדש לתרבות של גרמניה המזרחית. הביקור בו מתאים בעיקר למתעניינים בהיסטוריה, אך גישתו החווייתית עשויה לעורר עניין גם בבני נוער ובילדים שאינם צעירים מדי להבנת התקופה.

חצו שוב את שפנדאוור שטראסה והמשיכו לרחוב הקטן שמול מאריינקירכה – רוזֵנשטראסה (Rosenstraße). ברחוב זה עמד בניין משרדים של הקהילה היהודית של ברלין, שבו כלאו הנאצים יהודים טרם שליחתם למחנות. כאן גם התארגנה הפגנת מחאה חשובה כנגד כליאתם ורציחתם.

ב-27 בפברואר 1943, כחלק מ"אקציית בתי החרושת", עצרו הנאצים אלפי עובדי כפייה יהודים והתכוונו לשלחם למותם. כאלפיים מהיהודים העצורים הוחזקו במשרדי הקהילה היהודית שברוזנשטראסה. אלה היו נשואים לנשים שמבחינת חוקי הגזע נחשבו ארִיות, או שהיו בניהם של נשים כאלו. הרעיות והאמהות הללו התארגנו באופן ספונטני להפגנה - שלמרבה ההפתעה, ההפגנה נשאה פירות: המשטר הנאצי חשש שהמרד יהפוך לנחלת הכלל, ושחרר את העצורים. בחלקת דשא ברוזנשטראסה מוצב פסל שמנציח את האירוע ההיסטורי, ובכניסה לרחוב ניצבים שני עמודים המספקים מידע עליו ועל גירוש יהדות ברלין.

בפינת הגינה תוכלו להבחין ב יד הזיכרון לבית הכנסת של הקהילה היהודית (Synagoge Heidereutergasse) – בית הכנסת הציבורי הראשון של יהודי ברלין. הוא הוקם ב-1714 ונקרא על שם סמטת היידרויטר (Heidereutergasse) שבה שכן. לנוכח גידולה של הקהילה היהודית בברלין בתחילת המאה ה-19 הוחלט על בניית בית הכנסת החדש (Neue Synagoge), שתוכלו לראותו בהמשך המסלול. לעומתו, קיבל בית הכנסת בסמטת היידרויטר את הכינוי בית הכנסת הישן (Alte Synagoge). מוסד זה לא הותקף ב"ליל הבדולח" (10-9 בנובמבר 1938), משום שהיה מוקף בבתי מגורים, אך ספג נזק כבד בהפצצות מלחמת העולם השנייה. ב-1946 פונו הריסותיו. בשנת 2000 נחשפו יסודותיו של בית הכנסת כיד זיכרון, ובמקום הוצב לוח זיכרון.

המשיכו ברוזנשטראסה עד שתגיעו לתחנת האקֶשֶר מארקְט (Hackescher Markt). חצו את רחבת האקשר מארקט ולכו על רוזנטאלר שטראסה (Rosenthaler Straße). רוזנטאלר שטראסה ואוראניינבורגר שטראסה (Oranienburger Straße) היו מוקד החיים היהודיים בברלין לפני מלחמת העולם השנייה.

משמאלכם נמצאת הכניסה ל האקשן הופה (חצרות האקשה) (Hackeschen Höfe) – חצרות האקֶשֶה. זוהי מערכת חצרות המחוברות ביניהן, שבה משובצים בוטיקים, גלריות ובתי קפה. ברוזנטאלר שטראסה מספר 39 תוכלו להיכנס לחצר שנראית מעט מוזנחת – זהו בית שוורצנברג (Haus Schwarzenberg) המשכּן כמה מוזיאונים קטנים שעוסקים בזכר השואה. המוזיאון המרכזי שבהם הוא בית המלאכה לעיוורים של אוטו ויידט (Museum Blindenwerkstatt Otto Weidt). כאן עמד בשנות ה-30 של המאה ה-20 בית מלאכה לעיוורים. ויידט, מנהלו הלא יהודי, עשה מאמצים מיוחדים להציל את עובדיו ולהסתירם, והוכרז כחסיד אומות העולם. המוזיאון מתאר את פעולותיהם של ויידט ושל מעגל עוזריו.

ברחבת האקֶשֶה מארקְט מתקיים שוק אוכל מדי יום ה' ושבת, ובחודשי הקיץ תוכלו לחזות כאן במופעי רחוב. לפני מוזיאון ויידט, בכניסה מהרחוב לבניין שבפתח חצר בית שוורצנברג, נמצא מצד שמאל (באותה הכתובת) מוזיאון נוסף - יד הזכרון לגיבורים השקטים (Gedenkstätte Stille Helden), הסוקר את פעילותם של גרמנים מן היישוב שסייעו למי שנרדפו על ידי הנאצים. מוזיאון שלישי באותה חצר הוא מרכז אנה פרנק (Anne Frank Zentrum), המיועד לבני נוער גרמנים הלומדים את פרקי יומנה של הנערה היהודייה-הולנדית המפורסמת.

אם תַפנו את מבטכם לעבר כניסות הבתים, תוכלו לראות שמשובצות בהן על המדרכה אבני זיכרון בגוון זהוב המנציחות את קורבנות הנאצים שהתגוררו כאן. על גב כל אחת מהאבנים מופיע מידע "יבש" על הקורבן שהתגורר בבניין - שמו, שנת לידתו, גורלו והתאריך שבו נספה. האבנים הן חלק מהפרויקט האמנותי שטוֹלפֵרשטיינה (Stolpersteine), שפירושו בעברית "אבני נגף" (או "אבני מעידה"), של האמן הגרמני גונתר דמניג: ב-1993 החל האמן הגרמני גונתר דמניג להגות את מפעל ההנצחה הסולידי אך מלא העוצמה, של שיבוץ אבני זיכרון לקורבנות הנאצים במדרכות גרמניה. אלו הן אבני בטון מרובעות בגודל 100 סמ"ר, שכל אחת מהן מצוּפּה לוחית מפליז זהבהב שעליה חרוטים שם הקורבן, תאריך לידתו וגורלו כקורבן הנאצים, בין שנרצח ובין שהתאבד.

האבנים שולבו במדרכות בפתחי הבניינים שבהם התגוררו הקורבנות. הרעיון היה שכל מי שפוסע על המדרכה ישמר את זכר הקורבן שהתגורר בבניין באמצעות התחמצנות המתכת וליטושה בעת דריכת הנעל עליה. בנוסף, קריאת השמות והתאריכים מחייבת התכופפות והתקרבות אל האבן, והדבר יכול להתפרש כאות השתחוות, הרכנת ראש ומחווה לנִספים. היו שטענו נגד דמניג כי הוא מבייש ומבזה את זכר הקורבנות, ובעלי נכסים אף מחו שהוא מוריד את ערך הדירות שלהם, אך בה בעת הוענק לו אות ההוקרה של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית עבור תרומה לשימור ההיסטוריה והתרבות היהודית.

בגרוסה המבורגר שטראסה מספר 26 היכנסו לשטח שבו שכן בעבר בית האבות של הקהילה היהודית. מעבר לו משתרע בית הקברות היהודי במיטה (Jüdischer Friedhof Mitte). בית הקברות שירת את הקהילה היהודית בשנים 1827-1672 , וב-1942 הפכו אותו הנאצים למחנה הֶסגר ליהודים המיועדים לגירוש מזרחה. את בית הקברות הם הסבו לחצר לאסירים, ולא הותירו בו אלא כתריסר מצבות הקבועות ליד הקיר.

ב-1943 חוּלל בית הקברות בידי הגסטפו, וב-1945 נקברו בשטחו 2,427 מהרוגי הקרבות על ברלין. ב-1985 הוצבה בשטח בית האבות אנדרטה שעיצב הפַּסָל המזרח-גרמני ויל למרט, ולידה שלט הנצחה לנספי הקהילה היהודית, שהכיתוב שהוא נושא מסתיים במילים: "55,000 יהודים ברלינאים, מטף ועד זקן, גורשו לאושוויץ ולטרזינשטאט, שם נרצחו באופן מפלצתי. אל תשכחו זאת לעולם. התנגדו למלחמה. הגנו על השלום".

ב-1990 שוחזרה כאן מצבה למשה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה היהודית. משה מנדלסון (1786-1729) נחשב לאבי תנועת ההשכלה של יהודי אירופה, וממנסחיה של תנועת הנאורות הגרמנית של זמנו. הוא פרסם ספרים ומאמרים שזכו להערכה ולתפוצה רחבה, אך בד בבד נאלץ להתמודד עם גילויים של חוסר סובלנות כלפי מוצאו היהודי. תהילתו באה לו ברובה מפרסום תרגום לגרמנית ומביאור של חמשת חומשי תורה. מנדלסון סבר שעל היהודים לשלב בין לימודי קודש וחול, וכי אין לקהילה זכות לכפות דעות על היחידים שבתוכה - והביא לשינוי מפליג בתרבות היהודית של תקופתו. ב-1763 הוא זכה בפרס הראשון בתחרות של האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים, והקדים את הפילוסוף עמנואל קאנט שזכה במקום השני. המשיכו בגרוסה המבורגר שטראסה.

מימין תראו את כנסיית סופיה (Sophienkirche), הקרויה על שמה של מלכת פרוסיה סופיה לואיזה. בקירות הבניין אפשר עדיין להבחין בחורי כדורים, עדוּת לקרבות מלחמת העולם השנייה. באזור אוגוסטשטראסה יש כמה מסעדות חביבות ואופנתיות, ובהן Strandbad Mitte שב-Kleine Hamburger Straße 16 ו-Clärchens Ballhaus Mitte שב- Auguststraße 24 באוגוסטשטראסה (Auguststraße) פנו שמאלה. אזור זה הפך בשנים האחרונות למוקד של גלריות לאמנות מודרנית.

בבניין מספר 69 באוגוסטשטראסה שוכנת KW Institute for Contemporary Art (או בקיצור גלריה KW). זהו מוסד לאמנות עכשווית מהחשובים בברלין ובגרמניה, המציג תערוכות מתחלפות של אמנים מבטיחים בני זמננו. קצת לפני הפנייה לטוּכוֹלסקישטראסה (Tucholskystraße) פנו שמאלה, והיכנסו למערכת החצרות של הֵקְמאן הוּפֶה (Heckmann Höfe), הכוללת מבחר חנויות מעצבים וגם מפעל לייצור סוכריות - בונבון-מאכראיי (Bonbonmacherei). במפעל, הממוקם בחצר הלפני אחרונה, ישמחו ודאי שוחרי המתוקים לחזות בתהליך ההכנה עתיר הסוכר. שומרי הכשרות יופתעו לגלות בפינת הרחובות טוּכוֹלסקישטראסה ואוגוסטשטראסה, ב-40 Tucholskystraße, את "בית קפה" - בית הקפה הכשר של עדת ישראל. כשתצאו מחצרות הֵקְמאן פנו שמאלה.

באוראניינבורגר שטראסה מספר 30-28 שוכן המרכז היהודי – בית הכנסת החדש (Neue Synagoge). עד 1943 שימש הבניין כבית הכנסת המרכזי של ברלין. בית הכנסת נבנה ב-1866-1859 ונחנך בנוכחות קנצלר פרוסיה אוטו פון ביסמרק. עיצובו הוא מחווה לאדריכלות מחצי האי האיברי, ובשלהי המאה ה-19 היה לאחד המבנים המפוארים ביותר בברלין. במהלך ליל הבדולח, בין 9 ל-10 בנובמבר 1938, ניסו הנאצים להעלותו באש. שוטר ברלינאי שהיה מוצב בשכונה מנע את השריפה, בטענה כי הבניין מיועד לשימור. ב-1943 נהרס בית הכנסת בהפצצות בעלות הברית, ומאז עמד בחורבנו. ב-1988 החלה בנייתו מחדש. כיום פועל במבנה בית הכנסת החדש הצנטרוּם יודאיקוּם (Centrum Judaicum) - מרכז תרבות יהודי הכולל את משרדי הקהילה, וכן מוזיאון המתעד את תולדותיה ואת תולדות בית הכנסת.

מבית הכנסת פנו ימינה והמשיכו למונביז'ו שטראסה (Monbijoustraße), משם חצו את גשר מונביז'ו (Monbijoubrücke) המוביל לאי המוזיאונים (Museumsinsel). האי, שמאכלס את רוב המוזיאונים החשובים של ברלין והוכרז כאתר מורשת עולמי על ידי אונסק"ו, הוא למעשה אי טבעי בנהר שמ-1830 ואילך יועד חלקו הצפוני למוזיאונים.

ב-54-56 Oranienburger Straße שוכן בניין נטוש שהפך למרכז של גלריות וסדנאות אמנים בשם Tacheles. מקור השם במילה היידית "תאכלעס", כלומר תכל'ס בעברית מודרנית. האמנים המזרח-גרמנים שהקימו אותו ניסו להביע באמצעות השם את מורת רוחם מהצנזורה של המשטר, המונעת כל "דיבור ת'כלס". מוסד האמנות הברלינאי נסגר לציבור ב-2012 בתום מאבק משפטי ארוך בין האמנים שאכלסו את המתחם לבין תאגיד בנקאי שרכש את הקרקע.

המוזיאון הראשון שלפניכם לאחר שחציתם את גשר מונביז'ו הוא מוזיאון בודה (Bode Museum) היפה, שמבנהו הארכיטקטוני הותאם לפיתול הנהר. הוא מוקדש לאמנות ביזנטיון, לאמנות ימי הביניים ולאמנות ראשית העת החדשה. בכניסה לכל אחד מהמוזיאונים אפשר לרכוש כרטיס כניסה התקף לביקורים בכל המוזיאונים שבאי.

גם אם אמנות בכלל וביקורים במוזיאונים בפרט אינם זורמים בדמכם, על החשוב שבמוזיאוני ברלין אל תוותרו - מוזיאון פרגמון (Pergamonmuseum), השוכן בסמוך למוזיאון בודה. בין מוצגיו של הפרגמון תוכלו להתרשם ממזבח פרגמון שנשאר כמעט בשלמותו – מזבח שַיִש שהוקם במאה השנייה לפני הספירה בעיר היוונית פרגמון ומוזכר בחזון יוחנן שבברית החדשה; משער עִשְׁתר, שהיה שער הכניסה השמיני של העיר בבל; וממוצגים נוספים מבבל, מאשור ומהאימפריות הגדולות האחרות של העולם העתיק. בפרגמון יש גם מוזיאון אסלאמי מעניין. בכניסה לפרגמון ולמוזיאון החדש משתרכים תורים ארוכים יחסית ומומלץ לקנות כרטיסים מראש באתריהם (ובכל מקרה כדאי לא לבקר במוזיאונים אלה בימי ה' בשעות הערב בשל העומס).

בהמשך אי המוזיאונים תמצאו את אלטה נציונלגאלרי (Alte Nationalgalerie) – הגלריה הלאומית הישנה, המוקדשת לאמנות המאה ה-19 – הרומנטיציזם, הניאו-קלאסיקה והאימפרסיוניזם. בימי שבת ובימי א' מתקיים על גשר מונביז'ו ועל הדרך שמול אי המוזיאונים שוק פשפשים ואמנים מאחורי האלטה נציונלגאלרי שוכן המוזיאון הראשון שהוקם על האי – האַלטֵס מוזאום (Altes Museum) - המוזיאון הישן, המוקדש לעתיקות יוון ורומי. את הבניין הניאו-קלאסי תכנן האדריכל הברלינאי קרל פרידריך שינקל. המבנה ניזוק במלחמת העולם השנייה, ועבר שיפוץ ב-1966. בין האלטה נציונלגאלרי לאלטס מוזאום תגלו את הנוֹיֶס מוזאום (Neues Museum) – המוזיאון החדש.

המבנה שלו נהרס כמעט לגמרי במלחמת העולם השנייה, וכיום הוא מציג בעיקר אוסף מצרי ופרהיסטורי, מהמפורסמים בעולם. בינו לבין האלטֵס מוזאום מתוכננת להיבנות גלריית ג'יימס זימון (James Simon Galerie), הנקראת על שם התורם היהודי שהביא יצירות רבות לאי המוזיאונים. שני הבניינים החדשים הם פרי תכנונו של האדריכל האנגלי דיוויד צ'יפרפילד. הרחבה שלפני האלטֵס מוזאום נקראת לוּסְטגארטֵן (Lustgarten). המקום היה בעבר גן השעשועים של ארמון המלך (שהיה ממוקם מעבר לכביש המהווה את תחילת שדרות אונטר דן לינדן).

בקצה הלוסטְגארטן, מזרחית לאלטֵס מוזאום, לא תוכלו להתעלם מכנסייה שגובהה 116 מטר. זוהי ברלינר דום (Berliner Dom) – הקתדרלה של ברלין. על אף המראה העתיק שלה, הכנסייה נבנתה ב-1905-1895 בסגנון רנסנס-בארוק. אם תחצו את הכביש (קרל ליבקנֵכט שטראסה), תישארו עדיין בתוך האי אולם בצדו מחוסר המוזיאונים. במקום שכן בעבר ארמון המלך, שפוצץ בתקופה הקומוניסטית ועל חורבותיו נבנה ארמון הרפובליקה – הפרלמנט של מזרח גרמניה – שבינתיים נהרס גם הוא. המתחם נקרא היום שלוספלאץ (Schloßplatz) – כיכר הארמון, על שם הארמון שעמד כאן. בברלין מתנהלים ויכוחים ערים לגבי עתיד הכיכר הריקה. אחת מהתוכניות מייעדת את השטח לבנייה מחדש של ארמון המלך. בינתיים נפרשֹת במקום מדשאה גדולה הצופה אל הנהר ומשמשת מקום השתזפות פופולרי בימי שמש. תוכלו גם לראות כאן את התצוגה הפתוחה המתארת את ההיסטוריה של הכיכר.

אפשרות אחרת היא לצאת מאי המוזיאונים דרך גשר פרידריך (Friedrichsbrücke) העובר בין הברלינר דום לבין האלטֶה נציונלגאלרי. מצדו השני של הגשר תגלו את פארק ג'יימס זימון (James Simon Park), שתוחמים אותו הנהר וגשר הרכבת. מתחת לגשר הרכבת מצויים מסעדות ופאבים, שחלקם מוציאים אל הפארק כיסאות נוח בימי שמש. הפארק פתוח גם למי שאינו אורח המסעדות. מומלץ לנהוג כמו רבים מהברלינאים, לקנות משקה או גלידה ולהתפרקד על הדשא הירוק שעל גדות הנהר למנוחה קלה ורוגעת מול אי המוזיאונים. באזור זה גם יוצאות כמה מעבורות המציעות שיט על הנהר בתשלום.

לקראת הערב כדאי לחזור לאזור תחנת הרכבת של האקֶשֶר מארקְט ולהגיע ל רוזה לוקסמבורג פלאץ (Rosa Luxemburg Platz). תוכלו לעשות זאת על ידי חציה רגלית של גשר פרידריך מאי המוזיאונים, בהליכה מהאקשר מארקט או בנסיעה. רוזה לוקסמבורג, שעל שמה קרויה הכיכר, היתה מהפכנית יהודייה, אחת מקבוצת המייסדים של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ומראשי התנועה שעליה התבססה המפלגה – "ברית ספרטקוס" ("הליגה הספרטקיסטית"). רוזה לוקסמבורג נאסרה ב-1916 על רקע התנגדותה למלחמת העולם הראשונה, ולאחר שחרורה, בזמן "מרד ספרטקוס" שפרץ ב-1919, נעצרה ונרצחה בידי ארגון ימני קיצוני ביחד עם שותפה קרל ליבקנכט.

אם אתם הולכים ברגל מהאקשר מארקט, חִזרו לרוזנטאלר שטראסה ופנו ממנו בפנייה הראשונה ימינה לנויה שונהאוזר שטראסה (Neue Schönhauser Straße), שהופך בהמשך לאלטה שונהאוזר שטראסה (Alte Schönhauser Straße). אפשר גם להמשיך באלטה שונהאוזר שטראסה עד ההצטלבות עם לנינשטראסה (Linienstraße) ושם לפנות ימינה לכיכר רוזה לוקסמבורג. במקרה זה הדרך מעניינת כמו היעד: באזור זה יוכלו אוהדי האמנות והעיצוב לטייל בין הגלריות המוארות ולשזוף את עיניהם בחנויות המעצבים הצעירים שברחובות הקטנים היוצאים מאלטה שונהאוזר שטראסה, או לשוטט בסמטאות המחברות בין הרחובות.

ברוזה לוקסמבורג פלאץ שוכן גם בניין התיאטרון המפורסם פולקסבוהנה (Volksbühne), שבתוכו פועלים שני מועדוני מוזיקה וריקודים, המארחים לעתים אירועים כמו ערבי שירה או סאטירה פוליטית – הרוטר סאלון (Roter Salon) והגרונר סאלון (Grüner Salon). באזור מצויות גם מסעדות לרוב – תוכלו ליהנות מארוחת ערב נעימה וטעימה באחת מהן.