לב העיר - הגראן פלאס

בבריסל כל הדרכים מובילות לגראן פלאס. את מרכז העיר אפשר להקיף ברגל בקלות, ואכן הדרך הטובה ביותר לסייר באזור זה היא בהליכה. גראן פלאס (Grand Place – הכיכר הגדולה), הכיכר המרכזית של בריסל, היא בלי ספק מן היפות שבכיכרות אירופה, ויש אומרים שהיפה בהן. עד המאה ה-12 היה המקום אזור ביצות. לאחר שנוקזו ויובשו נוצרה הכיכר, ששימשה תחילה כשוק של בריסל. במרוצת הדורות השתקפו בה כל התמורות ושלבי ההתפתחות שעיצבו את אופייה של העיר ואת דמותה. המיקום המרכזי של הכיכר הוא שגרם, במהלך השנים, לתושביה העשירים של העיר לבנות את בתיהם ולמקם את עסקיהם בסביבה זאת. המאה ה-17 הביאה שגשוג גדול: הגילדות צברו כוח רב ועוצמה והחלו רוכשות שטחים סביב הכיכר ומתחרות זו בזו – מי תבנה בתים יפים ומרשימים יותר.

הוטל דה-וויל (Hotel de Ville) – בית העירייה הנאה להפליא – קבע אמות מידה לגבי יפי הבניינים ואופיים אבל סגנונות הבניה היו שונים. בשלהי המאה ה-17, משצרו צבאותיו של לואי ה-14 מלך צרפת על בריסל והפגיזוה, נבלם תהליך הפיתוח לשנים רבות. הכיכר הגדולה נפגעה קשות, והוטל דה-וויל היה המבנה היחיד כמעט ששרד מתפארת המקום. לאחר שנחלו הצרפתים מפלות בשדה הקרב ונסוגו מאדמת בלגיה ניגשו תושבי בריסל לשיפוץ הכיכר, ותוך ארבע שנים הושלמה המלאכה. בתים רבים נבנו מחדש, ואחרים שוחזרו בצורה רצינית ומקפת. עיטורי זהב ופסלי שיש וברונזה הוספו לקירות הבתים ולגגותיהם. התוצאות, שאותן רואים עד היום, יצרו הרמוניה ארכיטקטונית עשירה ומרהיבה. השוק המרכזי של בריסל שוב אינו מצוי בכיכר. שרידו האחרון הוא שוק הפרחים הקטן, המתקיים במרכז הכיכר מדי יום ביומו. אף על פי כן, הומה הכיכר ומלאה תמיד מטיילים המתפעלים מן הבניינים, לוגמים קפה בבתי-הקפה הנאים או סועדים במסעדות המסוגננות.

ביקור אחד בכיכר אין בו די, שכן בפעם אחת אי-אפשר לקלוט ולספוג את עושרה הארכיטקטוני כולו, וכן בגלל העובדה שבשעות שונות לובשת הכיכר פנים שונות. אם ביקורך הראשון נערך ביום, עליך לחזור בלילה, כשהבניינים מוארים בתאורה מלאכותית. בקיץ נערכת בכיכר תצוגה אור-קולית; אורות צבעוניים מוקרנים על כתלי הוטל דה-וויל ומוזיקה קלאסית קלה נשמעת ברקע. בימי א' בבוקר לובשת הכיכר אופי אחר, עת נערך שם שוק ציפורים. שוק זה מתקיים במשך כל השנה. סוחרים ויחידים מתקהלים יחדיו ומציגים לראווה כלובי עץ או רשת, מלאים ציפורים למכירה. הלקוחות מסיירים ביניהם, ומפעם לפעם הם עוצרים, מתמקחים ו/או קונים. ציפורי-שיר קטנות נמכרות כאן לרוב; יש גם תוכים רבים, ופינה אחת מוקדשת לעופות-בית. ויכוחי המקח-והממכר המעניינים ביותר מתנהלים סביב יוני-הדואר. דומה כי תחרויות יונים הן ענף "ספורט" פופולרי ביותר בבלגיה – דומה לכדורגל או אף יותר ממנו.

בערבי הקיץ נערכים בכיכר אירועים רבים, עליהם תוכלו לקבל פרטים בכל סניף של לשכת המודיעין לתיירים, מאחר שבאירועים אלה מוקמות במות גבוהות, המסתירות את הארכיטקטורה הנהדרת של הבניינים, שווה לחזור ולצפות בכיכר פעם נוספת. לכל בניין ובניין בכיכר יש אופי משלו, אם מבחינת תולדותיו ואם מבחינת מראהו החיצוני, המסלול מספק תיאור של כל אחד מהבניינים, אבל בהחלט ייתכן שאחרי צפייה בכמה מהם תרגישו שמיציתם את החוויה ותבחרו לעבור הלאה, לנקודה הבאה במסלול.

מבין כל הבניינים שסגנונם בארוק איטלקי-בראבאנטי בולט בניין אחד, מעשה-אמן גותי מפואר, הלא הוא הוטל דה-וויל (בית העירייה). ניכנס אל הבית בכניסה המרכזית. הפתח שלימיננו מוביל את גרם-מדרגות (פתוח רק בימי א'), המוליך לגזוזטרה העליונה של המגדל שממנה נשקף מראה מרהיב של מרכז העיר. הכניסה המרכזית מוליכה אל חצר פנימית שבה שתי מזרקות מקושטות בפסלי דמויות מזוקנות המסמלות את מאז וסחלדט, שני הנהרות הגדולים שבבלגיה. סיור מודרך בבניין עובר בחדרים שעד היום משמשים את ראש העיר ואת מועצת העיר. החדרים רוהטו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אבל בכולם ניכר עושר רב. ממוקדי ההתעניינות העיקריים של הביקור בבניין הם שטיחי-הקיר העתיקים, משנת 1618, המקשטים חלק מהחדרים. חדר ואן-מר (Van-Moer) הוא מן המעניינים שבחדרי הבית, בשל הציורים שעל הקיר יותר מאשר בשל סגנונו. החדר נקרא על-שם האמן הצעיר שצייר את נופי בריסל במאה ה-19, בימים שנהר הסן עדיין זרם בין בתי העיר.

מהוטל דה-וויל, חצו את Rue de la Tete d'Or (רחוב ראש הזהב). לימינכם, מול בית העירייה נמצא Le Renard (השועל), בית גילדת מוכרי הסדקית, ועל גגו פסל של פטרונם, ניקולס הקדוש. התבליטים שבקומת הקרקע, וכן חזית הבניין עצמו, עוצבו בסגנון האיטלקי-פלמי, שרווח באמצע המאה ה-17. תבליטים אלה מתארים את האומנויות השונות שבהן סחרו סוחרי גילדה זו. מעל גזוזטרת הקומה הראשונה נמצאים חמישה פסלים מעשי ידי מרק דה-ווס ויאן ואדלן. הדמות המרכזית, המסמלת את הצדק, עיניה קשורות, בידה האחת היא אחוזת מאזניים ובאחרת – חרב, ארבע הדמויות שלידה מגלמות את ארבעת חלקי העולם – אפריקה, אירופה, אמריקה ואסיה – משם הביאו הסוחרים את סחורותיהם.

בסמוך עומד Le Cornet (הקרן), בית ספני הסירות. אין זה מפתיע, שהגמלון שלו צורתו כירכתי ספינה מהמאה ה-17. שני אריות-זהב סמוכים על גג הבניין, משני עבריו של סמל בית המלוכה הספרדי; מתחתם – ארבע דמויות המסמלות את רוחות הים, והן מקיפות תבליט שבו נראה קרלוס השני, מלך ספרד ששלט בארצות השפלה במאה ה-17. La Louve (הזאבה) היה ביתה של גילדת הקשתים; והוא נקרא כך על שום התבליט שמעל למבוא, המתאר את רומולוס ורמוס יונקים מהזאבה שאימצה אותם. הבית הזה, שנבנה בשנת 1691, עתיק מעט יותר מהאחרים שבכיכר, שכן לא נפגע כמעט בהפגזה הצרפתית בשנת 1695. הדמויות שמשני עברי הקומה השנייה מגלמות את האמת, השקר, השלום והמחלוקת. בראש הבניין, בגמלון שמעל לארבעה מדליונים שעליהם חקוקות דמויותיהם של קיסרי רומא, ניתן להבחין בתבליט של אפולו היורה חץ בנחש. Le Sac (השוק) היה בית הגילדה של בוני הארונות והחביות, ושני המפלסים שלו, ששרדו מההפגזה הם מהמחצית הראשונה של המאה ה-16. גם חזית הבניין הסמוך לו ניצלה מן ההפגזה – זהו La Brouette (המריצה), בית הבורסקאים. פסל פטרונם ז'יל הקדוש, ניצב בגומחה שבראש הבניין.

אחד הבתים המפוארים ביותר עומד בפינת רחוב au Beurre – זהו La Maison des La Boulangers או Roi d'Espagne, בית האופים. פסל של פטרונם, הבישופ אוברט הקדוש, נשקף מעל לדלת ופסלו של קרלוס השני, מלך ספרד, מקשט את הקומה השלישית. חלקו העליון של הבניין בנוי בסגנון האיטלקי, בניגוד לשאר הבניינים, שנבנו בסגנון הרנסנס האופייני של ארצות השפלה. על מעקה הגג ששה פסלים, המסמלים את העוצמה, החיטה, הרוח, המים, האש ואת ראיית הנולד. שתי הקומות הראשונות של הבניין משמשות היום כקפה-באר. סוס מפוחלץ ניצב באמצע קומת-הקרקע ותורם לאווירה הכפרית. ביום חם אפשר להתרענן ליד אחד השולחנות בחוץ, וליהנות מאחד מ-700 סוגי הבירה השונים המוגשים בבריסל. גם היום חוגרים המלצרים סינר כמו זה שרואים בציורו המפורסם של פיטר ברויגל, החתונה הכפרית.

קבוצת הבתים הבאה מפוארת פחות. על פי הסדר, הם L'Ane (החמור) ו-La Ronce Couronnėe (התלתל המוכתר), או סן ברבה (Sainte Barbe) – הללו שוחזרו בראשית המאה ה-20; Le Chėne (עץ האלון) ו- Le Renard Petit (השועל הקטן) – נבנו שניהם תחת אותו גג וקושטו בצוהרי גמלונית (חלונות בולטים מגג משופע); אחריהם באים Le Paon (הטווס) ו- Le Hėaume (הקסדה). ממולכם נמצאת כעת כנסיית סט. ניקולאס, שהוקמה עוד בימיה הראשונים של בריסל, ומאז שוקמה ושופצה לא אחת. הכנסייה מצטיינת בכמה מזבחות יפים, במדליונים שעל הקירות המספרים את סיפורו של ניקולאס הקדוש, ובתמונת הבתולה והילד הישן, שצויירה על ידי רובנס. בימיה הראשונים של הכנסייה פיכה נחל קטן סביב אולם התווך שלה. שובו אל הכיכר הגדולה לאורך רחוב au Beurre, אם תמשיכו לאורך רחוב Guldenhoofdstraat תגיעו למוזיאון השוקולד Musee du Cacao et du Chocolat המקסים של בריסל. אם הביקור במוזיאון הביא אתכם לכדי רעב, מומלץ לעצור ליד מאפיית Dandoy הוותיקה, ולטעום בהזדמנות משהו ממטעמיה של בריסל. צאו מהכיכר הגדולה, והפעם בכיוון אחר – במורד רחוב Charles Buls. ברחוב de la Violette מספר 6 תוכלו לבקר במוזיאון התחרה והתלבושות (Musée du Costume et de la Dentelle). יש בו אוסף של גלימות כמרים ונזירים ובית-מלאכה לקישוטי מלמלה מהמאה ה-19.

בדרככם אל מנקין-פיס תבחינו בוודאי בחנויות התחרה הרבות שלאורך הרחוב. התחרה הבלגית זכתה מאז ומתמיד למוניטין מצוינים, וכיום נהנית אמנות זו מפריחה מחודשת. נראה, שמלאכת התחרה מקורה בוונציה, ובאמצע המאה ה-16 נעשתה פופולרית כעיטור וכקישוט אלגנטי. כשייסד קולבר (Colbert) את "בית-המלאכה המלכותי לאמנות התחרה של צרפת" בפריז, בימי שלטון לואי ה-14, הביא מוונציה 30 רוקמי-תחרה, ועוד 200 מפלאנדריה. ערים שונות בארצות השפלה פיתחו להן סגנונות תחרה ייחודיים, שנקראו על שם העיר: גנט, בריז', ליל, מאלין, בריסל, ולנסיאן וכו'. אוצר מלים מיוחד מתאר סוגי התחרה השונים, הנבדלים זה מזה בדרך ייצורם (במחט או בסליל), בסוג החוט, במארג, בדוגמה, בנושא ובחומר. התחרה שימשה לתלבושות פולחניות ולהינומות, אך השימוש העיקרי בה כעיטור אלגנטי הגיע לשיאו במאה ה-18 – בבריסל בלבד היו אז כ-10,000 רוקמי-תחרה. המהפכה הצרפתית וירידת האצולה הזיקו מאוד לענף התחרה, והוא הוכה מכה ניצחת עם המצאת המכונה, שארגה תחרה במהירות גדולה פי 6,000 מן העבודה ביד. ואף על פי כן, סודות עבודת-היד נשמרו; התחרה היא אומנות יצירתית, והדור החדש של רוקמי התחרה אינו מסתפק בהעתקת תחרת העבר, על אף יופייה ועדינותה הרבה. בבתי-הספר ובמרכזי התחרה שבבלגיה עוסקים ביצירת תחרות חדשות וחדשניות.

כעת הגעתם לרחוב de I'Etuve. כאן – התבוננו במנקין-פיס (Manneken Pis) – פסל של ילד שובב קטן, המייצג את הרוח החופשית של העיר בריסל. מנקין-פיס הוא סמלה של בריסל כשם שפסל החירות הוא סמלה של ניו-יורק ומגדל אייפל – סמלה של פריז. לאגדת מנקין-פיס (הילד המשתין) נוסחים רבים ושונים, אבל אין ספק שהיא מייצגת את רוח החרות האישית ואת ההומור החביב של בני העיר. מנקין-פיס כובש את לבב בריות העולם כולו. ואין תייר שיחמיץ ביקור לידו. רבים שולחים לו תלבושות במתנה – מנהג שפתח בו נסיך בוואריה בשנת 1698. אפילו לואי החמישה-עשר מלך צרפת שלח לו חליפה. מקצת ממלתחתו של מנקין-פיס מוצגת במוזיאון העיר בריסל, וכל החליפות מוצגות מדי פעם בתערוכות מיוחדות.

בעונה "הבוערת", מחליפים את בגדיו מדי יומיים; לצורך זה יש לו משרת משלו... בחגיגות מיוחדות מלבישים אותו לפי אופי האירוע: ביום השנה לשחרור בריסל מלבישים אותו במדי יחידת הצבא הבלגי, שנכנסה ראשונה לעיר. ב-21 בנובמבר, למשל, ביום ורגן הקדוש, מלבישים אותו בגדי סטודנט, לכבוד מייסד האוניברסיטה. כדי להגיע למוזיאון, חיזרו לכיוון הגרן פלאס, חצו את רחוב Chair et Pain ועימדו לפני בית המלך (Maison du Roi) למרות השם, מעולם לא גר כאן מלך. בראשונה השתמשו בו האופים כבמחסן; "בית הבשר" שמאחוריו, היה תאומו. הוא הוסב והיה לבית-כלא ואחר-כך למשרד מסים; תחילה כונה "בית הדוכס", וכשהוכתר הדוכס למלך – נקרא "בית המלך". כשכבשו הצרפתים את בלגיה, שינו את שם הבית ל"בית הציבור" והוא שימש כבית-משפט ובית מועצת המלחמה. בשל תחזוקה גרועה התפורר הבית אט-אט עד שלא נותרה ברירה אלא להרסו. הוא נבנה מחדש בין השנים 1895-1873 והיום שוכן בו מוזיאון העיר בריסל.

מעבר ל-Petite Rue des Harengs (רחוב המליחים הקטן), יש עוד קבוצת בתים. La Chambrette de l'Amman (חדרו הקטן של אמן), בית מספר 28, נקרא בשעתו בית גילדת מוכרי הזהב. היום הוא ידוע בשם Aux Armes de Brabant, כי בחזיתו קבוע סמלו של מחוז זה. ויקטור הוגו התגורר כאן בשנת 1852, כשנמלט מצרפת, והעיר מוזכרת בספרו הידוע עלובי החיים. Le Pigeon (היונה), בית מספר 27 היה בית-הצבעים, אבל הגילדה הייתה כה עניה עד שלאחר ההפגזה נאלצה למכור את הקרקע לאדריכל. האדריכל עיצב שיחזור בסגנון הקלאסי. בית דוכסי בראבאנט (Maison des Ducs de Brabant) נראה כארמון-פאר המתמשך לאורך צדה האחד של גראן פלאס. למעשה הוא מורכב משישה בתים נפרדים: La Bourse (הבורסה), La Colline (הגבעה), Le Pot d'Etain (קנקן הבדיל), Le Mouline á Vent (תחנת הרוח), La Fortune (המזל) ו- L'Ecverisse de l'Ermitage (הנזיר). חמישה מהם השתייכו בשעתם לגילדות הבורסקאים, הטוחנים, הנגרים, הפסלים וחוצבי הציפחה; השישי היה בית פרטי. ופסלי הדוכסים שעל העמודים הם המעניקים את השם לקבוצת בתים זו. בסימטה הבאה, Rue des Chapeliers, התנהל בשנת 1873 דו-קרב בין שני משוררים צרפתיים דגולים, ורלן ורימבו. למרבה המזל, היטיב ורלן לכתוב יותר משהיטיב לקלוע, ואף על פי כן נאסר לשישה חודשים על שפצע את רימבו. Le Mont Thabor (הר תבור) ו- La Rose (הוורד) הם דוגמה טובה לבית המעמד הבינוני של שלהי המאה ה-17 וראשית המאה ה-18. L'Arbre d'Or (עץ הזהב) כך מכונה היום בית מבשלי-השיכר. חזיתו עטורה בחבית בירה המקושטת בשעורה וכשות, ואין פלא בדבר – המקום הוא מוזיאון המבשלות של העיר. למרות שאוסף המוזיאון אינו מרתק במיוחד (הוא מכיל ידיות-שאיבה ושחזור של מבשלת-שיכר מהמאה ה-18) ניתן ללגום כאן בירה לא רעה. Le Cygne (הברבור) תחילה היה פונדק, אבל עד מהרה הפך לבית גילדת הקצבים. איגוד

הפועלים הבלגים נוסד כאן בשנת 1885. אחרון הבתים ברשימתנו הוא אחד העתיקים ביותר שבכיכר הגדולה – L'Etoile (הכוכב). למעשה, נבנה הבית מחדש על מעבר מקומר שמעל למדרכה, שכן נהרס בשנת 1852 כדי להקל על זרימת התנועה. הבניין אוזכר בראשונה במאה ה-13, כששימש כמשרדו של אמן (Amman), שתפקידו היה לפקח מגזוזטרת הבית על ההוצאות-להורג בעריפה. הבניין נבנה מחדש בסוף המאה הקודמת, והוא מן האחרונים ששוחזרו בכיכר. לוחית הברונזה הגדולה שבצד הבניין מוקדשת ל-Everard't Serclaes, ראשון הגיבורים של בריסל, ששיחרר את העיר מעול חייליו של רוזן פלאנדריה במאה ה-14. בבית זה התנקשו בחייו. בלוחית, שדמותו חקוקה עליה, בוהקים זרועו וקצה-אפו של הכלב שלרגליו, וזאת ממגע ידיהם של מבקרים, המאמינים כי הנגיעה תביא להם מזל. בבית המלון אמיגו ב-Rue De L'Amigo 1-3, תמצאו את אחת המסעדות האיטלקיות הטובות בעיר-Bocconi. המסעדה, זוכת שני כוכבי משלן, מציעה גרסא משובחת של האוכל האיטלקי וזאת בזכות שילוב של מרכיבים טריים עם הכנה מקורית ופשוטה, אליהם מצטרפים עיצוב אלגנטי ועכשווי היוצרים חוויה מענגת. הרחובות שמסביב לגראן פלאס נקראים על שם שוקי המזון השונים שהיו מתקיימים כאן בעבר – לחם, חמאה, גבינה ובשר. השווקים כבר אינם, אבל בני בריסל עדיין אוהבים מזון משובח, ומספר רב של בתי-אכילה מצוינים מרוכזים באזור זה.

חצו את רחוב Marché aux-Herbes והיכנסו אל llot Sacré (האי הקדוש). משני עברי הסמטה הצרה Petite Rue des Bouchers ובסביבותיה מצויות מסעדות רבות, המלאות סועדים תמיד. מטעמי דגים מעוררי-תיאבון מוצגים במתקני קרח בחזית, ואפשר לעמוד ולהתבונן במומחים המקלפים צדפות או מסדרים ערימות של פירות-ים. במורד סימטה צרה אחת (לכו בעקבות השלטים) תמצאו את Theater Royal de Toone שריד יחיד של תיאטרוני הבובות הפופולריים של בריסל. המקום נמצא ב-Impasse Schuddeveld, ומגיעים אליו מכיוון Petite Rue de Bouchers. בערבי הקיץ לובשים הרחובות שבסביבת llot Sacré אופי מיוחד, אמני רחוב מציגים בחוצות, ועשרות אמנים ובעלי-מלאכה באים להציג את עבודותיהם, למכור אותן ולרשום דיוקנאות משל העוברים-ושבים. בערבים כאלה דומה הכיכר במקצת לכיכר מונמארטר המפורסמת שבפריז.

בטיילכם ב-llot Sacre, תעברו בוודאי על פני גלרי-סנט הוברט (Les Galeries Saint Hubert) – סדרת גלריות המתמשכת מרחוב Marche-aux-Herbes ועד לרחוב d'Arenberg, וחוצה את רחוב des Bouchers. הגלריות נבנו בשנת 1846, והן הראשונות באירופה ששימשו כחנויות, מסעדות ותיאטראות. אם תפנו ימינה בסוף שורת הגלריות (ברחוב d'Arenberg), תגיעו לקתדרלה ולתחנת הרכבת המרכזית. אנחנו נפנה שמאלה ונמשיך עד לבית האופרה (La Monnaie). הבית קרוי על שם המלון שנשא אותו שם, ועמד בחזיתו. את היום אפשר לסיים באחד הברים הוותיקים והפופולריים בעיר A La Mort Subite.