לב העיר - מהדואומו אל הבארג'לו

נתחיל את המסלול בקומפלקס הכולל כמה מפניני הרנסנס החשובות ביותר בפירנצה - הדואומו, מגדל הפעמונים המהולל ובית הטבילה.

חלק מהאדריכלים, הפסלים והציירים המפורסמים ביותר של תקופת הרנסנס המוקדמת הקדישו חלק ניכר מחייהם ליצירה עבור כיכר הדואומו: ג’וטו (Giotto) עבד על בית הטבילה (Batistero), ארנולפו די קמביו (Arnolfo de Cambio) על השלבים המוקדמים של הדואומו, פיליפו ברונלסקי (Filippo Brunelleschi) על הכיפה הגדולה שנושאת את שמו, ואמנים רבים אחרים השאירו את חותמם על היצירות הארכיטקטוניות המהוללות המרוכזות כאן.

קתדרלת סאנטה מאריה דל פיורה Santa Maria del Fiore - Duomo ידועה בשם הדואומו. תהליך הבנייה של המבנה העצום נמשך כשתי מאות, מסוף המאה ה-13 עד אמצע המאה ה-16.

הדואומו הוקם על אתרה של כנסיית סאנטה רפרטה (Santa Reparata) בנייתו הוטלה על ארנולפו די קמביו, אשר התבקש “לעצב מבנה נפלא כל כך עד שרצונם ויכולתם של בני האדם לא יוכלו להגות מבנה טוב יותר”. די קמביו מת בשנת 1302, לפני שהספיק להשלים את עיצוביו השאפתניים. שלושה עשורים מאוחר יותר, בשנת 1334, הופקד המשך הפרויקט בידיו של ג’וטו. הבחירה בג’וטו הייתה טבעית לאחר שעיצב ובנה את מגדל הפעמונים המפורסם שלו. אך המוות שוב התערב - הוא מת כעבור שלוש שנים, בשנת 1337, והבנייה הואטה.

מנהלת בניית הדואומו החדשה הטילה על שני אדריכלים גדולים, לאפו גיני (Lapo Ghini) ופרנצ’סקו טאלנטי (Francesco Talenti), לבנות את “הקתדרלה הגדולה והיפה ביותר באיטליה”. צוות האדריכלים תכנן את הכנסייה במשך תשע שנים (משנת 1357 ועד לשנת 1366). בשנת 1378 נשלמה בניית הקירות של אולם התווך הראשי. הבמה והמבנה המרכזי (אך לא הכיפה) הושלמו בשנת 1421.

עיצוב הכיפה היה תובעני במיוחד, ונערכה תחרות בין כל האדריכלים המובילים של פירנצה. המנצח היה פיליפו ברונלסקי, אשר עיצובו נראה לרבים נועז כל כך, עד כדי חשש שהכיפה “תקבור את בוניה בחיים”. למרות זאת זכה ברונלסקי; בניית הכיפה המפוארת, כפי שאנו מכירים אותה כיום, הושלמה בשנת 1434. שנתיים לאחר מכן הקדיש האפיפיור אאוגניוס הרביעי את המקדש לסנטה מאריה דל פיורה.

בתוך הכנסייה נותרה עוד עבודה רבה, ורוב פסליה וצייריה הגדולים של פירנצה לקחו חלק בעבודה אשר התמשכה עד לאמצע המאה ה-16. תהליך הבנייה הממושך של הכנסייה משתקף בבירור ברצף סגנונות הבנייה השונים, אם כי הסגנונות משולבים זה בזה היטב. חזית השיש הנפלאה, המזכירה את הסגנון הגותי הפלורנטיני, אינה אלא תוספת משלהי המאה ה-19, שנעשתה בהשראתם של הקירות הצדדיים שנבנו עוד קודם לכן ושל העיטורים המצויים בקתדרלה.

לפני שתיכנסו, הקיפו את הקתדרלה העצומה מסביב, והתכוננו להפתעה שממתינה בפנים. פורטה דלה מנדורלה (Porta della Mandorla), “שער השקד”, מהתקופה הגותית המאוחרת והרנסנס המוקדם, אשר נפתח אל האגף הצפוני של הדואומו, נבנה בתחילת המאה ה-15. הקשת שלו מעוטרת בפסיפס של גירלאנדאיו (Ghirlandaio) בשם "הבשורה". הפורטה דיי קנוניצ’י (Porta dei Canocini), “שער הכמורה”, בצד הדרומי, נבנה באמצע המאה ה-14; על קירותיו מוצגים מוטיבים תנכיים. הכיפה העצומה, שקוטרה 47 מ' וגובהה 114 מ', היא עדות לגאונותו של יוצרה, ברונלסקי. ציורי הקיר שעל הכיפה צוירו על-ידי ואזארי (Vasari) וצוקארי (Zuccari).

מבקרים שיטפסו את 463 המדרגות המובילות למרפסת העליונה של הכיפה, יגלו מראה מרהיב: פירנצה שרועה לרגליהם. המרפסת העליונה הזו מכונה קופולה די ברונלסקי (Cupola di Brunelleschi). הכניסה למדרגות מתאפשרת דרך השער הימני מצדו הדרומי של הדואומו. כעת היכנסו לדואומו. גדלותו מתבטאת בתחושת ההרמוניה שהוא משרה, של המשכיות בין אולמות התווך, הכיפות, העמודים המסיביים שנראים דקים לכאורה, הקשתות הזורמות והגלריה; מספר קפלות, בעלות כיפות משלהן, נמצאות לשני צדי אגף הכנסייה.

מיד בכניסה תבחינו בחלונות הזכוכית הצבעונית, המיוחסים ללורנצו גיברטי (Lorenzo Ghiberti), לאניולו גאדי (Agnolo Gaddi) ולאמנים אחרים בני המאה ה-15. שימו לב לרצפה, יצירת שיש ססגונית המורכבת מאלמנטים ריבועיים שונים המובילים לחלל הראשי, ממש מתחת לכיפה. הרצפה מיוחסת לבאצ’יו ד’אניולו (Baccio d'Agnolo) ולפרנצ’סקו דה סאנגאלו (Francesco da Sangallo) מהמאה ה-16.

בסוף אולם התווך הראשי ישנו פסיפס גדול מהמאה ה-14; הפסיפס, יצירתו של גאדו גאדי (Gaddo Gaddi), שולט בכל הקיר. ציורי הקיר "מלאכים מתפללים", מהמאה ה-16, צוירו על-ידי סאנטי די טיטו (Santi di Tito) וציורי הקיר "ראשי נביאים" מיוחסים לפאולו אוצ’לו (1443, Paulo Uccello). בין כל פסלי הראש והחזה והפסלים הקודרים כדאי לשים לב לפסלים בדמותם של ג’וטו, יצירתו של בנדטו דה מאיאנו (Benedetto da Maiano, 1490) ושל ברונלסקי, יצירתו של אנדריאה קוולקאנטי (Andrea Cavalcanti). בימת המקהלה המתומנת הבלתי שגרתית, העשויה משיש, נעשתה במאה ה-16 ומיוחסת לבאנדינלי (Bandinelli) ולתלמידיו. היא מעוטרת בתחריטים של הנביאים ושליחי ישו. מעליה מתנשא צלב העץ המרשים של בנדטו דה מאיאנו.

לבסוף הרימו עיניכם אל כיפתו הנפלאה של ברונלסקי. למרות שברונלסקי תכנן את הכיפה בהתאם למאפיינים העיקריים של הסגנון הגותי של פירנצה, הוא בנה מה שאיש לפניו לא העז לנסות בעבר: כיפה כפולה שהוקמה מהגלריה כלפי מעלה ללא פיגומים. תחילה הובאו חומרי הבניין לגלריה באמצעות מכשירים מיוחדים אשר ברונלסקי עצמו עיצב ותכנן. לאחר מכן הוקמה שלדת הכיפה החיצונית, המחבקת ומגוננת על הכיפה הפנימית. האור חודר אל החלל שמתחת לכיפה ממעגל של חלונות זכוכית צבעונית, אשר עוצבו על-ידי דונאטלו, פאולו אוצ’לו, לורנצו גיברטי ואנדריאה דל קסטניו (Andrea del Castagno).

מתחת לכיפה ניצב המזבח הראשי, אשר נבנה ועוטר על-ידי באצ’ו באנדינלי (1555 ,Baccio Bandinelli). עמוק בתוך האגף הרוחבי השמאלי נמצאת הכניסה לחדר תשמישי הקדושה “החדש”, בה מצא לורנצו המפואר מקלט ביום קשר הפאצים, כאשר אחיו ג’וליאנו נפצע באורח קטלני.

מעל הכניסה יצירת הטרה-קוטה תחיית המתים של לוקה דלה רוביה, האמן ופסל הטרה-קוטה הגדול מתקופת הרנסנס. באולם התווך השמאלי של הכנסייה שוכנות כמה יצירות מעניינות: הקומדיה האלוהית ומבט על פירנצה מאת דומניקו די מיכלינו; פסל של דוד מאת ברנרדו צ’ופני ושני ציורי קיר יפים במיוחד, דיוקן של פרש מאת פאולו אוצ’לו וחייל על נשקו מאת אנדריאה דל קסטניו. המדרגות שליד היציאה מובילות אל הקריפטה של הקתדרלה, בה מוצגים שרידי כנסיית סאנטה רפראטה הקדומה. יש כאן גם חנות לממכר מזכרות וספרים.

ביציאה מהדואומו, פנו שמאלה למגדל הפעמונים המכונה Campanile. זהו מונומנט גותי מרובע בשחור ולבן בעיצובו של ג’וטו. גובה המגדל 84 מ', ו-414 מדרגות מובילות לפלטפורמה העליונה. המגדל פתוח מדי יום בין השעות 19:30-8:30 הכניסה בתשלום. ג’וטו החל לבנות את המגדל בשנת 1334 בעזרת אנדריאה פיזאנו (Andrea Pisano), אשר לאחר מותו של ג’וטו סיים את קומת הבסיס. הקומות העליונות של המגדל נבנו כמה שנים לאחר מכן, תוך דבקות בעיצובו המקורי של ג’וטו, בפיקוחו של פרנצ’סקו טאלנטי. שני מעגלים של תבליטי אבן מעטרים את הבסיס.

התבליטים המקוריים (רובם פרי אזמלו של דונאטלו) הועברו, על מנת לשמרם, אל מוזיאון הדואומו (Museo dell'Opera del Duomo) - מוזיאון המוקדש לעבודת הבנייה של הקתדרלה. במגדל הפעמונים נשארו רק העתקים. 16 הפסלים בגומחות העליונות אף הם העתקים. שלוש קומות מתנשאות מעל לבסיס המגדל.

שתי הקומות התחתונות מוארות באמצעות חלונות כפולים גותיים אלגנטיים, והקומה העליונה מוארת בחלונות בעלי שלוש שמשות. מעל לקומה השלישית ישנו כרכוב בולט עם מעקה, שממנו אפשר ליהנות מנוף מרהיב ביופיו של העיר וסביבתה. בית הטבילה (Batistero), מבנה רומנסקי מתומן הבנוי באבן ססגונית, הוא המרכיב השלישי והעתיק ביותר של המבנים בכיכר הדואומו.

הוא גם אחד הבניינים העתיקים ביותר בפירנצה ונחשב לאחת הדוגמאות היפות והנקיות ביותר לסגנון הרומנסקי הטוסקני; שלוש דלתותיו הן יצירות מופת של סגנון זה. הדלת הדרומית, מן המאה ה-14, נבנתה כדגם על-ידי אנדריאה פיזאנו ונוצקה בארד על-ידי אמן מוונציה, ליאונרדו ד’אוונצו (Leonardo d'Avanzo) לוחותיה מתארים את חייו של יוחנן הקדוש המטביל ואת האלגוריות של שבע המידות הטובות על-פי הנצרות. שני הסרקופגים העומדים ליד הדלת הם רומיים, מהמאות ה-2 וה-3 לספירה.

הדלת הצפונית היא עבודתו של לורנצו גיברטי במאה ה- 15, בשיתוף עם דונאטלו, פאולו אוצ’לו ואחרים; 28 לוחותיה מוקדשים לתמונות מהברית החדשה. שלושת פסלי הברונזה מעל השער (המטביל, הלוי והפרוש) הם יצירותיו של ג’אנפרנצ’סקו רוסטיצ’י (Gianfrancesco Rustici) ונעשו בעשור הראשון למאה ה- 16. הדלת המזרחית היא יצירת המופת הגדולה ביותר של גיברטי; מיכלאנג’לו עצמו כל כך התרשם ממנה, עד שקרא לה “דלת גן העדן”. היא מחולקת לעשרה חלקים, כל אחד מהם מוקדש לנושא תנ"כי אחר. קל להבין מדוע השקיע האמן הדגול 27 שנות עבודה במפעל הזה, ואף נעזר באמנים גדולים אחרים.

מעל לדלת שני פסלים: יוחנן הקדוש מטביל את ישו, יצירתו של סאנסובינו (Sansovino) והמלאך, יצירתו של ספינאצי (Spinazzi). דרך אגב, האדם הקרח, השלישי מלמטה בלוח התחתון, הוא דיוקנו העצמי של גיברטי.

כמו הקירות החיצוניים, גם הקירות הפנימיים של בית הטבילה מחולקים לסדר תחתון ועליון, אך כאן הסדר התחתון מורכב משורת עמודים קורינתית אלגנטית, שמעליה משתרעת גלריה צרה ומוארת. הקירות מכוסים בשיש ססגוני בסגנון הרומנסקי הפלורנטיני הטהור ביותר. כל פרט מעוצב בשלמות ובדיוק רב. פסיפס הצדק האוניברסלי (Giudizio Universale) במרכז הוא יצירתו של צ’ימבואי (Cimabue); אגן הטבילה והקבר בני המאה ה-15 נוצרו על-ידי דונאטלו ומיכלוצו (Michelozzo). מוזיאון בניית הדואומו (Museo dell'Opera del Duomo) הוא אחד המוזיאונים החשובים של פירנצה.

הכניסה נמצאת בדיוק מול כיפת הדואומו, מהצד המזרחי של הפיאצה. המוזיאון מציג מספר גדול של פסלים ושרידי אדריכלות ימי הביניים, יחד עם כמה יצירות מופת שהועברו לכאן מאתריהם הקודמים בדואומו, במגדל הפעמונים ובבית הטבילה. פסלו האחרון של מיכלאנג’לו, הפייטה (Pieta) הבלתי גמור, עומד באולם קטן בקומת הביניים. קולות הבתולות השרות והרוקדות המרשים של דונאטלו (1433 -1439) נמצא בקומה הראשונה, באולם המקהלה, יחד עם עבודה מפורסמת אחרת, מאת לוקה דלה רוביה. 16 הפסלים שהוסרו מגומחות מגדל הפעמונים ויצירות “משניות” רבות בעלות עניין ויופי רב נמצאים אף הם כאן.

לאחר שסיימתם את ביקורכם בכיכר, המשיכו לכיכר הרפובליקה - Piazza della Repubblica. כיכר מודרנית בלב פירנצה של ימי הביניים (שימו לב שהמסלול המוצע לכם על המפה אינו תואם את ההוראות והוא ארוך בהרבה, תוכלו לבחור באיזה דרך ללכת). כיכר הרפובליקה היא כיכר מרובעת רחבה, שנבנתה לקראת סוף המאה ה-19 באתר השוק הישן מימי הביניים. כיום יש בה בוטיקים יוקרתיים, בתי קפה יוקרתיים ובתי מלון. במוצא Via degli Strozzi עומדת מעין קשת ניצחון.

המשיכו מפינת Via Speziali לאורך Via Calzaiuoli כשאתם נהנים מחלונות הראווה היפים משני הצדדים בכיוון אורסאנמיקלה Orsanmichele, הנמצא במרחק רחוב אחד משם, בפינת רחוב בעל אותו השם. בסוף המאה ה-13 נועד ארמון גותי מרובע זה להיות אסם תבואה ושוק חקלאי.

במאה ה-14, לאחר ששריפה גדולה השמידה חלק גדול מהכנסיות הפופולריות של פירנצה, הוחלט להפוך את אסם התבואה לכנסייה. ארבע עשר גומחות לאורך הקירות החיצוניים של הבניין החליפו את הפתחים הקודמים, הפשוטים יותר, של האסם. בגומחות האלו הוצבו פסלים של הקדושים הפטרונים של הגילדות העיקריות.

האלמנט המפתיע ביותר בכנסייה הוא הטברנקולה מאת אנדריאה אורקניה (Andrea Orcagna), עם עיטוריה הרבים והיצירה הראויה לציון, תמונות מחייה של הבתולה מרים. מאחורי האורסאנמיקלה נמצא הפאלאצו דל’ארטה דלה לאנה (”ארמון אומנות הצמר”), מושבה של גילדת עובדי הצמר – הגילדה הראשונה והחזקה ביותר של פירנצה הרפובליקנית. משורותיה עלה הפופולו מינוטו (Popolo Minuto – “העמך”) אשר הוביל את המרד בשנת 1378. נחזור ל-Via Calzaiuoli, עוד כמה צעדים לכיוון מזרח לאורך Via dei Tavolini, עד ל-Via Dante Alighieri ושמאלה אל Via Santa Margherita - ביקור במקום הולדתו המשוער של דאנטה, בית דאנטה (Casa di Dante), מוזיאון קטן המוקדש למשורר הדגול. ב- Via Dante Alighieri

מעט אחרי הפנייה למוזיאון דאנטה, נמצאת מימין הכניסה לבאדיה Badia Fiorentina. לא נותר דבר מהכנסייה המקורית מהמאה ה-10 (אשר נבנתה על-ידי הרוזנת וילמה, אשתו של אוגו מלך איטליה ואמו של אוגו נסיך טוסקנה), לבד ממגדל פעמונים רומנסקי דק. בכנסייה שימו לב לתקרה נפלאה מתקופת הרנסנס, יצירתו של מאטיאו סגאלוני (Matteo segaloni). רוב הפסלים והתבליטים הם יצירות מתקופת הרנסנס, מלבד ציורי הקיר בקפלה השמאלית, שהם פרי יצירתו של אחד מתלמידיו של ג’וטו.

משמאל לכניסה - הציור הנחשב ביותר של פיליפו ליפי (Filippo Lippi), "ברנרדו הקדוש וחזונו על הבתולה" (1480). מול כנסיית הבאדיה, נמצא פאלאצו בארג’לו (Palazzo Bargello), הארמון אשר בתוכו שוכן המוזיאון הלאומי ברג'לו. ארמון דמוי-מבצר זה מימי הביניים, עם מגדל וולוניאנה (Torre Volognana) הקודר שלו, עומד ב- Piazza San Firenze. הארמון נבנה בשנת 1256, ושימש בית המגורים הראשון של ראש עיריית פירנצה.

היכנסו אל חצר הארמון, שאי-הסדר כביכול השורר בה מוסיף לאווירת הקסם וההדר. בשלושה מצדדי החצר משתרעת אכסדרה מקורה (פורטיקו) אלגנטית. מעל לעמודים ולקשתות של האכסדרה יש תבליטי אבן, טרה-קוטה ושיש רבים. גרם מדרגות בלתי מכוסה, כמעט נזירי בקוויו הפשוטים, מטפס לגובה הקיר הרביעי של החצר, אל הורונה (Verone) היפה בקומה הראשונה - מרפסת אלגנטית שנבנתה בשנת 1319 על-ידי טונה די ג’יובאני (Tone di Giovanni).

מוזיאון בארג’לו הוא כיום המוזיאון החשוב ביותר לפיסול מתקופת הרנסנס, באולמותיו נמצאות יצירות מופת רבות של מיכלאנג’לו, דונאטלו, ברונלסקי, גיברטי, בנוונוטו צ’ליני, משפחת דלה רוביה, ורוקיו ואמנים רבים אחרים. לא פחות מעניינים הם האולמות הגדולים עצמם והמרפסת המלכותית (שכבר הזכרנו) בקומה הראשונה, עם תקרתה הקשתית המעוטרת.

דלת בחצר מובילה אל תוך אולם המאה ה-13 (ראו את "הבתולה עם ילד" יצירתו של טינו דיקמאינו), ומשם אל אולם מיכלאנג’לו. גרם המדרגות הראשי מוביל לאולם המועצה, המוקדש לדונאטלו ואסכולת האמנות שלו. בהמשך נמצאים אולם המאיוליקה, אולם השנהב והפרוזדור. ציורי הקיר המיוחדים של קפלת הפודסטה (Podest Chapel) הם יצירותיו של ג’וטו. אל תדלגו על אולם צ’ליני, אולם דלה רוביה ואולם ורוקיו, ואל תשכחו את תצוגת המטבעות בקומה השנייה. כדאי להציץ גם באולם הנשק, אשר כולל אוסף כלי נשק מהרנסנס ושריון של משפחת מדיצ'י.

צעדים ספורים מהבארג'לו והבאדיה מסתיימת Via del Proconsolo בכיכר הקטנה (Piazza San Firenze). בפינה הדרום- מערבית של הכיכר עומד פאלאצו גונדי (Palazzo-Gondi), ארמון מהמאה ה-15 שנבנה על-ידי סאנגאלו. עוד בכיכר- מקום מושבו של בניין בית המשפט. כמה צעדים ימינה יובילו אותנו לכיכר הסיניוריה (Piazza della Signoria), קסמם של הארמונות המקיפים את הכיכר הגדולה והפסלים המעטרים אותה מגלים אך ברמז מה יש למצוא בין קירותיו של המרכז המנהלי של פירנצה במהלך תקופת השליטה של משפחת מדיצ’י: גלריה אופאצ'י.

במוזיאון הבלתי נשכח הזה שוכנים אוצרות אמנות שהם מיטב תרומתו של הרנסנס האיטלקי - ובעיקר של פירנצה - למין האנושי, בתוך חמישה דורות בלבד. כיכר הסיניוריה Piazza della Signoria עוצבה במאות ה-13 וה-14 על אדמת ארמונות הגיבלינים (Ghibellini), תומכי הקיסר, אשר נהרסו עד היסוד לאחר ניצחונה של סיעת הגוולפים (Guelfi), מתומכי האפיפיור.

הכיכר המרהיבה הייתה עד מהרה למוקד החיים החברתיים והפוליטיים בפירנצה; ובהתאם לכך הוצבו בה פסלים אלגוריים המייצגים חלק מהסמלים האהובים ביותר של פירנצה: דוד (העתק של פסלו של מיכלאנג’לו); משמאלו המרצוקו (Marzocco), האריה המפורסם של פירנצה; מזרקת נפטון (מאת אמנטי – Ammannati) וקוזימו הראשון רכוב על סוס (מאת ג’אמבולוניה – Giambologna). במרכז הכיכר מסומן מקום הוצאתו להורג של ג’ירולאמו סאבונארולה (Girolamo Savonarola), נזיר מטיף, שמרן דתי קיצוני, שיצא כנגד הסיאוב של האפיפיורות והכנסייה הנוצרית.

הארמון הגדול השולט על הכיכר עם מגדל הפעמונים האופייני הוא הפאלאצו וקיו Palazzo Vecchio . זהו ארמון פשוט וקודר שבנוי בסגנון מבצר מתחילת המאה ה-14. הוא עוצב על-ידי ארנולפו די קאמביו (Arnolfo di Cambio) הגדול בהשראת הטירה שבפופי (Castello di Poppi). הארמון נבנה בתקופת “אחוזות-הטירה”, כאשר בכל ארמון של המשפחות שריכזו בידיהן את העוצמה נבנה לראווה מגדל גבוה באחת מפינותיו. המגדל של פאלאצו וקיו נישא לגובה 94 מ'.

בעוד קדמת הארמון ומגדלו מעוצבים בסגנון גותי טהור, החצר הפנימית היא פנינה מתקופת הרנסנס, שעוצבה על-ידי מיכלוצו מיכלוצי (Michelozzo Michelozzi) להשלים באופן הרמוני את הסגנון הגותי הקודם, ועוטרה על-ידי ואזארי (Vasari). גרם מדרגות מטפס אל הקוארטיירי מונומנטלי (Quartieri Monumentali), המקום בו נהגו בני משפחת מדיצ’י לקבל קהל בין פסליו של מיכלאנג’לו וציוריו של ואזארי.

קירותיו של האולם הראשי, הנקרא אולם החמש מאות (Salone dei Cinquecento), מכוסים בסדרה של ציורי קיר המתארים את קרבותיו של קוזימו הראשון. 39 לוחות התקרה מכוסים אף הם בציורים. קירותיו של האולם הגדול השני, אולם המאתיים (Sala dei Duecento), מכוסים בשטיחי-קיר פלורנטיניים מפוארים. חדר העבודה של פרנצ’סקו הראשון הסמוך לאולם הוא חדר קטן ויפהפה, אשר עוצב וקושט על-ידי ואזארי עצמו. דלת קטנה, משמאל לכניסה, מובילה אל חדרי בני מדיצ’י. כל אחד מהחדרים מוקדש לאחד מבני המשפחה הגדולה.

בקומה השנייה תמצאו סוויטה של חדרים עם ציורי קיר אלגנטיים, המובילה אל דירתה של אלינור מטולדו, בת זוגו של קוזימו הראשון. ואזארי יצר כאן ארבעה חדרים יפים במיוחד. מעבר מוביל אל תוך הקפלה דלה סיניוריה, אשר בה, בין ציורי הקיר ויצירות האמנות העשירים שלה, בילה סאבונרולה בתפילה את לילו האחרון לפני הוצאתו להורג. המדרגות במעבר מובילות לראש המגדל. ביום בהיר הנוף עוצר נשימה ושווה בהחלט את הטיפוס במדרגות.

לאחר היציאה מהפאלאצו וקיו אנו שוב בכיכר הסיניוריה, המסתיימת בצדה הדרומי בפיאצאלה דלי אופיצי (Piazzale degli Uffizi), כיכר צרה ומלבנית המוקפת כמעט בשלמותה על-ידי ארמון אופיצי. הלוג’ה, אכסדרת העמודים הפונה לכיכר הסיניוריה מצידה הימני של הפיאצלה, היא הלוג’ה דלה סיניוריה. הפיאצלה מסתיימת ליד הנהר.

הלוג’ה דלה סיניוריה (Loggia della Signoria) או לוג’ה דל’אורקניה (Loggia dell'Orcagna), הייתה בסוף המאה ה-14 מקום מפגשן של המשפחות המובילות בפירנצה. הלוג’ה, אכסדרת העמודים, היא דוגמה נוספת ליכולתם של אדריכלי פירנצה לערב סגנונות באופן המגביר את ההרמוניה של העיצוב השלם. עירוב נדיר של סגנון גותי מאוחר ורנסנס מוקדם בעיצוב מקורי של אורקניה. מתחת לאכסדרה נמצאים כמה פסלים, חלקם רומיים, אחרים יצירות פלורנטיניות מתקופת הרנסנס. אל תחמיצו את יצירתו של בנוונוטו צ’ליני פרסאוס((Perseus, הניצב תחת הקשת השמאלית. פאלאצו אופיצי (Palazzo degli Uffizi) נבנה כמרכז המנהלי וארמונה של משפחת מדיצ’י.

שתי קומותיו מכילות את אוסף הציורים והפסלים העשיר והחשוב ביותר באיטליה, ואחד החשובים בעולם - הגלריה אופיצי (Galleria degli Uffizi). גרם המדרגות, המסדרונות והאולמות המרהיבים הם למעשה מוזיאון בתוך מוזיאון. הקומה הראשונה מוקדשת לאוסף של 50,000 ציורים ו-60,000 רישומים; מסדרונות הקומה השנייה מקושטים בשטיחי-קיר פלמיים ופלורנטיניים ומובילים אל שתי הגלריות העיקריות המציגות את הציורים.

הגלריה המזרחית כוללת לא פחות מ-24 אולמות. שלושת האולמות הראשונים מכילים יצירות רנסנס מוקדמות של ציירים פלורנטיניים, כמו ג’וטו, דוצ’ו די בואונינסניה (Duccio di Buoninsegna) וסימונה מרטיני (Simone Martini). בין היצירות הבולטות ביותר באולמות אחרים ניתן למנות את הדיוקן של פדריקו אילדה מונטפלטרו, יצירתו של פיירו דלה פרנצ’סקה (Piero della Francesca) (אולם 7), שתי מדונות מאת פיליפו ליפי (אולם 8) ודיוקן של אישה מאת פולאיוולו (Pollaiuolo)(אולם 9). באולמות הבאים 14-10 תראו בעיקר יצירות של בוטיצ’לי; באולם 15- יצירות מופת מאת פרוג’ינו (Perugino) וליאונרדו. האולם המתומן מכיל בעיקר דיוקנאות.

האולמות האחרונים מכילים, לצד יצירות אחרות של הרנסנס האיטלקי, כמה ציורים מפורסמים של ציירים גדולים מאסכולות אחרות: דירר, קראנק, הולביין, אל גרקו ואחרים. “יצירת המופת” האחרונה, בסוף המסדרון, היא הנוף היפה של הנהר ו”הגשר הישן” פונטה וקיו (Ponte Vecchio) כפי שהם נראים ממרפסת הלוג’ה.

הגלריה המערבית (20 אולמות) מכילה יצירות של מיכלאנג’לו (אולם 25), רפאל (אולם 26), טיציאן (אולם 28), וורונזה, טינטורטו, רובנס, ואן דייק, רמברנדט ורבים אחרים. בשנת 1993 התפוצצה בלב הגלריה אופיצי פצצה שהונחה על-ידי טרוריסטים. נזק רב נגרם למספר יצירות אמנות; רובן שוחזרו מאוחר יותר בדיוק רב. מאחר שלביקור בגלריה אופיצי נדרשות מספר שעות, הוא מהווה למעשה סיור שלם בעצמו.