אמנות וספרות במדריד

מסלול זה מיועד לחובבי הספרות והאמנות באשר הם. נבלה את היום בכמה מהמוזיאונים החשובים של מדריד, נדפדף בדפים מצהיבים של ספרים עתיקים וננוח בגנים הבוטניים.

נתחיל את היום במוזיאון טיסן בורנמיסה (Museo Thyssen Bornemisza) שמציג את אחד מאוספי האמנות הפרטיים החשובים בעולם. הוא נפתח לקהל בשנת 1992, בארמונו של הברון בורנמיסה - אספן אומנות ויזם הונגרי גרמני שאסף את הפריטים החל מ-1920 ובנו המשיך במלאכה אחריו. אשתו של הבן, כרמן סרברה, השפיעה רבות על טיבו של האוסף והיא זו שפעלה להצגתו במוזיאון.

האוסף כולל אמנות מערבית מהמאה ה-14 ועד ימינו. תוכלו להתבונן בעבודות מוקדמות של ואן אייק ופרא אנג’ליקו, וכן בעבודות של כמה מגדולי הרנסנס כמו רפאל, טינטורטו גירלנדאיו, אל גרקו ואחרים. עוד אמנים גדולים שמוצגים פה הם הולביין, רובנס, גויה, גדולי האימפרסיוניזם ואן גוך, רנואר, אדוארד מאנה וקלוד מונה, ועוד. גם מקומו של פיקאסו, מהאמנים הספרדים המפורסמים ביותר, אינו נפקד. המוזיאון עבר שיפוצים נרחבים בשנת 2004 ונעים מאוד לשוטט בו.

לאחר שסיימתם להתרשם מהיצירות המרשימות, עזבו את המוזיאון והמשיכו לכיוון שדרת הפראדו Paseo del Prado היפהפייה שהייתה אהובה על תושבי העיר כבר במאה ה-16. אומנם אז זרמה במרכזה תעלת מים מצחינה, אך בצידיה היו נטועים חורשות וגנים לרוב.

מי שאחראי על מראה השדרה הנוכחי, הינו המלך וראש-העיר, קרלוס ה-3, שתרם רבות ליופייה של מדריד. לצידו עמדו גדולי אדריכלי התקופה: ויאנואבה, סאבאטיני ורודריגז. לפי תוכניתו של המלך יובשה התעלה, הורחב הרחוב ונבנו מזרקות מהודרות. השדרה הפכה אז למקום מפגש ליפים והיפות של התקופה. הדמויות הבולטות - שבאמת בלטו בגודל ובגודש שמלותיהן - היו נשות החצר המגונדרות, המלוות תמיד באיזה מעריץ צעיר. כל דאגתן חגה סביב השמלות המפוארות, הדגמים האחרונים מפריז וכו’.

הדמות המרכזית שבהן הייתה הדוכסית קאייטאנה מאלבה, שנחשבה לאחת היפות שבהן. ממקורות מוסמכים נודע לה, שהמלכה עומדת להופיע בפראדו עם שמלה מיוחדת במינה שקיבלה הישר מפריז. קאייטאנה שלחה מרגלים לארמון ללמוד את פרטי המלבוש ובמהירות הבזק הזמינה אצל תופרות זריזות ארבע שמלות זהות. ביום המיועד הופיעה המלכה בפראדו שופעת חיוכים וגאווה. לפתע נעצרה כרכרה, והמלכה התעלפה: מהכרכרה ירדו ארבע משרתותיה של הדוכסית לבושות באותן שמלות בדיוק. קאייטאנה ידעה שתשלם ביוקר על הבדיחה, אך יכלה תמיד למצוא מקלט אצל ידידה, הצייר גויה.

בשדרה זו שוכן גם מוזיאון הפראדו הנפלא. לא נתעכב עליו כאן; אם ברצונכם לבקר בו הוא מופיע במסלול שנקרא "ממוזאון הפראדו לגראנד ויה".

נמשיך לטייל עד לכיכר מורייו Plaza Murillo ושם ניכנס לפנינה הירוקה הגנים הבוטניים (Jardin Botanico). אוסף הגן כולל כ-30,000 מיני עצים, שיחים וצמחים שונים. המקום יפה, מוצל ושליו ומושך מבקרים רבים. בעבר נהגו לחלק כאן מדי יום צמחי מרפא לכל דורש. הנוהג הופסק, אך עדיין ניתן להשיג בחנות שבכניסה כמה צמחים מיובשים, תמונות וספרים על בוטניקה.

אחרי מנוחה קלה בין כל הירוק הירוק הזה, נמשיך על שדרת הפראדו עד שנתחבר לרחוב Cuesta de Moyano. רחוב תלול זה מאוכלס בדוכני ספרים יד שניה ושלישית ובספרים עתיקים ממש. בתקופתו של פרנקו ניתן היה למצוא בדוכנים אלה, מתחת לערימות, גם את הספרים שנאסרו על ידי המשטר. במעלה הרחוב עומד פסלו של מויאנו, מי שאחראי על חוק חינוך החובה בספרד כבר בשנת 1857. לא רחוק מפה נמצא מצפה הכוכבים Observatorio Astronomico. זהו אחד הבניינים היפים שנבנה בסגנון הניאו-קלאסי הספרדי. בנה אותו ויאנואבה (Villanueva) בשנת 1790, לפי בקשתו של המלך קרלוס ה-3. המבנה בעל פרופורציות וסימטריה קלאסיות, והוא פשוט ומהודר ביותר בו-זמנית. בתוכו תצוגה קטנה של כלי אסטרונומיה עתיקים.

נמשיך עד שנגיע להמולה המתמדת של כיכר הקיסר קרלוס ה-5 (Glorieta del Emperador Carlos V). הפרט החשוב ביותר בכיכר זו, שעל שמו למעשה מכונה הכיכר בפי כולם, היא תחנת הרכבת אטוצ’ה (Atocha). מבנה זה עשוי ברזל וזכוכית במיטב הסגנון המודרניסטי. הכיכר עצמה יכולה הייתה להיות נאה מאוד. היא רחבת ידיים, יש בה מזרקה יפה ובתי אוכל עממיים רבים, אלא שהתנועה בה סואנת עד מאוד, כיוון שמכאן עוברים קווי האוטובוס המקשרים את צפון העיר עם דרומה, ומוניות רבות יוצאות ונכנסות בכל עת לתחנה.

נעזוב את הכיכר ונחזור לעולם האמנות: מוזיאון המלכה סופיה (Centro de Arte Reina Sofia). הוא האגף החדש של אחד ממרכזי האמנות החשובים בעיר, שהוסב לתפקיד זה בשנת 1986 ביוזמת המלכה סופיה שעל שמה הוא נקרא. ברחבת הכניסה למוזיאון נוכל להתרשם מהארכיטקטורה ההדורה שלו - חלק זה תוכנן על ידי אחד מאדריכלי הארמון, סאבאטיני, ונוספו לו מעליות שקופות מודרניות בחזית.

במוזיאון תערוכות המציגות אמנות בת-זמננו הכוללת לא רק ציור ופיסול, אלא גם מוזיקה, וידאו, עיצוב ועוד. במוזיאון המצוין מוצגות כמה מיצירותיו הגדולות של פיקאסו, וכן אוספים נאים של עבודות מאת סלוודור דאלי, מירו, ויוצרים נוספים מראשית המודרניזם ועד צעירים מובילים בתחום. כאן נמצאת ה”גרניקה” (Guernica) הידועה של פיקאסו.

“גרניקה” היא המהוללת ביצירות המוזיאון, אולי אף החשובה ביצירות המאה העשרים: בשנת 1937, בעיצומה של מלחמת האזרחים, נתבקש פיקאסו על ידי הממשלה הרפובליקנית לצייר תמונה עבור התערוכה הבינלאומית בפריז. כמה חודשים חלפו מבלי שהצייר ימצא נושא מתאים, עד ששמע העולם בסוף אפריל על הפצצת העיירה הבאסקית גרניקה על ידי מטוסים גרמניים. גרניקה - הרחוקה מכל מטרה צבאית - הייתה לסמל החופש הבאסקי.

ב-1 במאי החל פיקאסו את השרטוטים הראשונים לתמונה, אותה סיים בסוף יוני. פיקאסו יצר כאן באמצעות קווים עזים מחאה וזעקה כנגד מוראות המלחמה המתמשכת. עקב נצחונו של פרנקו, ומול האיום של תפישת פריז על ידי הנאצים, מסר פיקאסו את התמונה למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, וקבע שתישאר שם עד להחזרת הדמוקרטיה לספרד.

באותו האגף שבקומה הראשונה מוצג אוסף מרשים של פיקאסו, ואחת היצירות החשובות הנוספות של האמן היא “האישה בכחול”. למרות שאת היצירות המהוללות ביותר של המוזיאון תמצאו בקומה הראשונה, אל תחמיצו את הקומה השלישית, וכן את גן הפסלים הנאה שבמרכז מבנה המוזיאון.

נסיים את סיורנו בפלאסה לאבאפייס (Plaza Lavapies). כיכר זו היא לב ליבה של מדריד העממית. השכונה כולה, הנקראת אף היא Lavapies ”רחץ רגליים”, הייתה, כפי הנראה, הרובע היהודי עד לגירוש יהודי ספרד. לאחר מכן היו תושבי השכונה מומרים, שאליהם הצטרפו מהגרים ממחוזות אחרים. הכינוי Manolo, הניתן לתושבי השכונה, מוצאו בנוהגם של המומרים לכנות את בניהם הבכורים בשם עמנואל.

שם הכיכר והשכונה הוא נושא לדיונים מפולפלים, אך ברור שהוא קשור למים, אולי למזרקה, או כפי שאחרים גורסים, למים הרבים שכנראה נקוו כאן, כי הכיכר היא מעין אגם אליו מגיעים שלושה נחלים: הרחובות התלולים Ave Maria, Olivar, Lavapies. בזמננו השכונה הפכה לחביבת הבוהמה הצעירה, והמקום שוקק חיים גם בערבים, בפאבים ובברים השונים, המאופיינים לרוב באווירה תרבותית עד מאוד. במשך היום זוהי שכונה עממית נעימה ביותר. אם חשקה נפשכם בטאפאסים, מומלץ לסיים את היום בטאפס בר Casa Alberto ‏ שנמצא במרחק הליכה לא רחוק.