שואה, גבורה וזיכרון

מסלול זה ייקח אותנו לביקור בוורשה היהודית, זו של הזיכרונות הכואבים ושל שרידי הקהילה המפוארת שנמחקה כמעט לחלוטין. הקהילה היהודית בוורשה שלפני השואה היוותה את הלב הפועם של הפזורה היהודית באירופה. הקהילה הגדולה מנתה כ-360,000 יהודים, פי עשרה ממספר היהודים בארץ ישראל באותה התקופה. מצב זה השתנה ללא היכר בתקופת השואה ומסלול זה יספר את סיפורם הכואב של יהודי וורשה.

נתחיל את היום בבית העלמין היהודי. בית הקברות נוסד ב- 1806 והוא נחשב לאחד הגדולים בעולם, ובוודאי בפולין, שכן הוא בית הקברות (היהודי) השני בגודלו בתחומה. בדרך נס, בית הקברות, בו גם קברי אחים של מתי גטו ורשה, כמעט ולא נפגע בהפצצות הנאצים על העיר. בבית הקברות קבורים רבים מאנשי הרוח של העיר לדורותיה, אישים כדוגמת הסופרים אברהם שלום פרידברג , יעקב זינזון וי.ל. פרץ, יוצר שפת האספרנטו לודוויג זמנהוף, האדמו"ר רבי יצחק יעקב ועוד רבים.

משם נמשיך לסיור בגטו ורשה, שהיה הגטו היהודי הגדול ביותר בפולין בתקופת מלחמת העולם השנייה והוא סמלה המובהק ביותר של ההתנגדות היהודית בתקופת השואה. הגטו פעל בין השנים 1943-1941, בהן חיו בגטו כ- 450,000 יהודים, תושבי ורשה והסביבה, רובם נשלחו לאקציות וסיימו את חייהם במחנות המוות.

את הגטו הקיפה חומה, אותה נאלצו היהודים לבנות בעצמם, וכך תחת שמירה אכזרית וכשהם מתמודדים עם רעב ומחלות עקב המחסור במזון והדוחק, הם נותקו מהעולם. החיים בגטו היו קשים מנשוא, אך למרות הכול הפעילות התרבותית בו לא פסקה: בגטו פעלו ספריות וארכיון מחתרתיים ותנועות נוער קיימו בו מפגשים.

בתוך הגטו נלך בדרך הזיכרון היהודי. ראשיתה של דרך הזיכרון באנדרטה שהוקמה לציון 45 שנה למרד גטו ורשה, ולזכר יהודי הגטו שנרצחו במחנות ההשמדה, האנדרטה מורכבת מ- 16 אבני גרניט, שעוצבו על ידי ז. גסיור. על האבנים מצוינים שמותיהם של קורבנות שעשו את הדרך הזו ולא שבו, ביניהם יאנוש קורצ'ק ועוד רבים אחרים, מוכרים מעט פחות. על כל אבן תמצאו הקדשה בפולנית, יידיש ועברית.

האנדרטה מסמלת את תחילת מסלול הזיכרון, שבו תוכלו לפסוע בדרך שעשו יהודי הגטו לכיכר האקציות, היא כיכר השילוחים (אומשלגפלאץ), ממנה נשלחו יהודי הגטו למחנות ההשמדה, רובם לטרבלינקה. עם תחילת האקציות יצאו הנאצים בהבטחת שווא לתגמול של לחם וריבה למתנדבים שיגיעו מרצונם לכיכר ואכן היו יהודים שהרעב הכריע אותם. לאחר כמה שבועות נגמרו המתנדבים והחלו האקציות ההמוניות. כיכר השילוחים, הסמוכה לתחנת הרכבת ממנה יוצאות רכבות משא, הפכה למקום של אימה ופחד. כיום נמצאת במקום אנדרטה עליה רשומים שמות תושבי הגטו שנספו בשואה.

מאחורי האנדרטה היתה קיימת מפקדת השילוחים של ה- S.S. משם נמשיך לנקודה הבאה - האנדרטה לזכר נופלי הבונקר במילה 18, בין הנופלים מרדכי אנילביץ מפקד מרד גטו ורשה, שנהרג והוא בן 24 בלבד. מרד גטו ורשה פרץ ב-1943 לאחר שרוב תושבי הגטו שולחו למחנות ההשמדה ובגטו נותרו לא יותר מ-60 אלף יהודים, שרוכזו במספר גושי בניינים.

המרד הוא במידה רבה סיפור של גבורה יהודית וההתקוממות הגדולה ביותר של היהודים בתקופת השואה. רוב המתקוממים היו צעירים שהתייתמו מהוריהם ומשפחתם נלקחה זה מכבר לטרבלינקה. ההתפכחות המרה הביאה אותם להקמת תנועת מחתרת שבה פעלו רוב המפלגות ותנועות הנוער: השומר הצעיר, דרור ובני עקיבא, מפלגת פועלי ציון, הבונד והקומוניסטים. כולם פעלו תחת ארגון הגג "הארגון היהודי הלוחם" הוא האי"ל שבראשו עמד מרדכי אנילביץ'. תנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר הקימה תנועה לוחמת משלה "האיגוד הצבאי היהודי (אצ"י). המורדים פעלו מתוך תעלות שחפרו מתחת לגטו אליהם הוברחו מזון וכלי נשק.

המורדים הצליחו להפתיע את החיילים הנאצים, אך הללו השתמשו באש ובגז כדי להבריח אותם מהבונקרים. ההתנגדות ארכה כארבעה שבועות, זמן שיא בהתחשב באמצעים המצומצמים שעמדו לרשות המורדים. ב-8 במאי נהרג אנילביץ', מפקד האי"ל (הארגון היהודי הלוחם) בבונקר ברחוב מילה 18 והלחימה כולה הסתיימה ב-16 במאי כשהגטו נפל סופית בידי הנאצים. הבונקר עצמו נחפר במקור על ידי אנשי העולם התחתון שביקשו להכין לעצמם מקום מסתור לימים קשים והתגלה בסופו של דבר על ידי אנשי המחתרת היהודית שהשתמשו בו עבור המפקדה הראשית. מותם של המורדים הפך לסיפור הגבורה היהודי הנודע ביותר של המלחמה.

מהאנדרטה נתקדם לכיוון אחת מנקודות הציון המרגשות בסיור היא אנדרטת רפפורט המציגה את הסיפור היהודי, על השואה והגבורה באנדרטה שמורכבת משני חלקים. חלק אחד מוקדש ללוחמי המרד היהודים, במרכזם אנילביץ', והחלק השני מתאר גברים נשים וטף, יהודים הכמהים לחופש, הולכים אל מותם על רקע הגטו העולה בלהבות.

האנדרטה נבנתה על ידי נתן רפפורט, אמן יהודי שכל משפחתו נספתה בשואה ורבות מעבודותיו עוסקות בנושא זה. רפפורט בנה את האנדרטה בסיוע האדריכל סוזין ביום השנה החמישי למרד גטו ורשה (1948). אנדרטה חשובה נוספת שאפשר לראות בגטו נמצאת בכיכר קראנסינסקי, שהייתה אזור לחימה במהלך המלחמה. האנדרטה מנציחה את ההתקוממות הפולנית כנגד הכובש הנאצי, היא מורכבת משני חלקים המתארים את שיטת הלחימה בנאצים: מצד אחד חיילים המוכנים לקרב ומהצד השני, חייל היורד אל הביוב, דרך התקשורת היחידה עם העיר העתיקה בזמן המלחמה.

עוד בקרבת מקום: מוזיאון בית הכלא Pawiak: הכלא, שהיה קיים לפני מלחמת העולם השנייה, שימש את הגסטפו במהלך המלחמה. בבית כלא זה נכלאו אלפי אסירים פוליטיים ורבים מהם מצאו את מותם בתאיו. במוזיאון ניתן להתרשם מחפציהם האישיים של האסירים שמספרים סיפור של תקופה חשוכה.

אפשר לסיים את הסיור פה, אבל למי שיש עוד כוח מומלץ להמשיך בתחבורה ציבורית לכיוון בית כנסת נוז'יק. בית הכנסת הוקם בשנת 1902 על ידי משפחת נוז'יק והיה אחד מבתי הכנסת הגדולים בוורשה והיחיד שעמד בחזיתו של רחוב (לעומת שאר בתי הכנסת שנבנו ברחובות קטנים, חבויים מהעולם ולא מושכים תשומת לב).

בית הכנסת שכן בתחומי הגטו עד שהוחלט לצמצם את שטח הגטו ובית הכנסת נותר מחוץ לחומה. במהלך המלחמה בית הכנסת חולל, הוסב לאורווה ושוכנו בו סוסים. בית הכנסת נחרב ב-16 למאי 1943, בפיצוץ שהשמיע את אקורד הסיום למרד גטו ורשה. עם השנים שוקם בית הכנסת וכיום עדיין מתפללים בו חברי הקהילה היהודית המצומצמת שנותרה בוורשה.

אם אתם שוהים בעיר במהלך השבת תוכלו, כמובן, להצטרף לתפילה ולהתרגש מהמעמד המפעים, גם אם אינכם נוהגים לפקוד את תפילת השבת דרך קבע. את היום נסיים במנה של אוכל יהודי במסעדת מסעדת גליל.