מבית האופרה לכיכר סן מיכאל

תחילתו של המסלול הזה בבית האופרה המלכותי, המשכו בבית המכירות הפומביות Dorotheum, בספריה האוסטרית הלאומית, באורוות בית הספר הספרדי המהולל לרכיבה וסופו בכנסיית סן מיכאל, בעברה הכנסייה הקהילתית של חצר הקיסר (כדאי לתאם את מועד הסיור עם שעות הביקור באופרה).

הדרך הטובה ביותר להבין את להיטותם של האוסטרים לאופרה, מלבד הליכה למופע כמובן, היא ביקור בבית האופרה של וינה (Staatsoper) .הסיור המודרך כאן מומלץ ביותר, כי הוא לא רק מוביל אותנו דרך האולמות המעוטרים של הבניין, אלא גם חושף בפנינו את העבודה המרתקת מאחורי הקלעים. רק כאשר רואים את גודל השטח שמאחורי הקלעים, שהוא פי שניים מאזור המושבים של הקהל, אפשר לקבל מושג על המאמצים שהאוסטרים משקיעים כדי להפיק את המופעים היקרים שהם כה אוהבים.

אם הסיור מתקיים בזמן החלפת התפאורה, תראו עשרות פועלים מתרוצצים על הבמה, כשהם מרימים ומפזרים חלקי תפאורה מכל עבר. אבל התוהו ובוהו לכאורה הוא למעשה עבודה מתוזמנת היטב. התפאורה מוחלפת עד שלוש פעמים ביום על מנת לעמוד בלוח הזמנים של ההופעות והחזרות של האופרה, המעלה כחמישים הפקות בשנה.

וינה היא אולי העיר האירופית הגדולה האחרונה שיש בה עונה רשמית לנשפי ריקודים. העונה נפתחת בנשף בהופבורג (הארמון הקיסרי) ב-31 בדצמבר - ערב ראש השנה - ומסתיימת עם נשף האופרה המתקיים בפברואר. מעל מושבי התזמורת מותקנת רצפה מיוחדת, המעלה את גובה הרצפה לגובה הבמה והופכים את כל השטח - האולם, הבמה ומאחורי הקלעים - למשטח ריקודים לערב אחד. באופן רשמי הערב פתוח לקהל, אולם יש להזמין כרטיסים מראש באמצעות העירייה (Rathaus), ואלה כה יקרים עד שרוב התיירים אינם יכולים להרשות לעצמם את התענוג.

לאחר הביקור באופרה, נפנה שמאלה ל- Philharmonikerstrasse ונגיע למלון זאכר (Hotel Sacher). פרנץ זאכר, שוליית מטבח שעבד במשק הבית של הנסיך מטרניך, טען לזכות ראשונים למתכון עוגת ה-Sachertorte. את עוגת השוקולד הכין, לדבריו, בשנת 1832, כאשר הנסיך ביקש ממנו להפתיע את אורחיו במעדן גסטרונומי. עם הזמן זאכר הפך ליזם עצמאי, והוא פתח בית קפה סמוך לקתדרלת סן סטפן. בשלב מאוחר יותר פתח בנו אדוארד את המלון.

כדאי לעצור בבית קפה של המלון, אבל אין הכרח להתמקד דווקא ב-Sachertorte, המקום מציע עוגות רבות אחרות, טעימות ומהנות גם הן. אווירת בית הקפה, עיצובו האדום הכהה והעיתון היומי לעיון (כולל The International Herald Tribune באנגלית) מזכירים את וינה מן המאה ה-19, אף שהמחירים הם בהחלט של סוף המאה העשרים.

בזמן שלטונו של הקיסר פרנץ יוזף שגשגה מסעדת המלון, בין השאר בזכות ביקורים תכופים של אצילים בדרכם הביתה ממעונו של הקיסר בארמון הופבורג. למרות שהזמנה לסעוד על שולחנו של הקיסר היתה כבוד גדול, תכופות יצאו האורחים רעבים. לפי כללי ההתנהגות בארמון, איש לא היה רשאי להמשיך לאכול אחרי שהקיסר הניח את מזלגו. פרנץ יוזף היה אוכל מעט ומהר, והיה מסיים לאכול זמן רב לפני שרוב אורחיו היו שבעים. להשלמת החסר נהגו חלק מהסועדים לעצור כאן אחרי ארוחת הערב בחצר-המלוכה לשם ארוחה ללא גינוני טקס מיותרים.

גב' אנה זאכר, אשתו מעשנת הסיגרים של בעל המלון, כבשה את לבם של אצילים צעירים רבים באפשרה להם אשראי בלתי מוגבל עד שיקבלו את הירושה. בנוסף היתה מבקשת מאורחים מפורסמים לחתום על מפת שולחן מיוחדת, ואחר כך היתה רוקמת מעל החתימות. מפת השולחן, עם יותר מ-400 חתימות, כולל חתימה ציורית של פרנץ יוזף בעצמו, מוצגת לראווה בארון תצוגה ליד אולם הכניסה של המלון. עד היום מוגשות במסעדת המלון סעודות המתאימות לחיך (ולכיס) האצילי. המלון כבר לא נותן אשראי בלתי מוגבל, אך יקבל ברצון כרטיסי אשראי.

בסמוך למלון זאכר נמצאת כיכר אלברטינה (Albertinaplatz). בפינה הרחוקה נמצאת גלריית אלברטינה, בה שוכן האוסף הגדול ביותר מחוץ להולנד של עבודות מאת דירר, רפאל ורובנס. באמצע הכיכר נראה סדרת פסלים שנוספו בשנת 1988 - אנדרטה לקורבנות הנאצים. הפסלים הוצבו במקום בו שכן בית דירות שהופצץ בזמן התקפת האוויר הגדולה ביותר של בנות הברית על וינה, במרץ 1945. בהתקפה נהרגו כ-400 מתושבי הבניין.

ממול, בכיכר לובקוביץ (Lobkowitzplatz), שוכן מוזיאון התיאטרון האוסטרי‏ (Osterreichisches Theatermuseum), ובו מוצגים המתעדים את תולדות התיאטרון האוסטרי. המוזיאון שוכן בארמון מרשים שנבנה בסוף המאה ה-17, ובזמנו היה בבעלותם של נסיכי לובקוביץ, פטרוניו של בטהובן. כאן הועלו הופעות הבכורה של הסימפוניות השלישית והרביעית שלו. במוזיאון מוצג חלק קטן מאוד של מיליון וחצי פריטי התיאטרון המרוכזים בין כתליו.

אחרי מוזיאון התיאטרון חיזרו ל-Augustinerstrasse (אם לא איתרתם את שלט הרחוב, המשיכו ללכת עד שתראו שלט קטן עם חץ בכיוון המוזיאון היהודי) ופנו ימינה ל-Dorotheergasse. זהו רחוב גדוש בחנויות מלאות דברי עתיקות, פרטיטורות וכלי נגינה ישנים. ב-Dorotheergasse מס' 17 נמצא הדורותיאום ( Dorotheum), בניין למכירות פומביות בו מציגים פריטים לפני מכירתם. זהו מקום נהדר להתבונן בכל מיני פריטים, אף שמחיר רובם הוא מעל ומעבר ליכולתם של רוב התיירים. נסו להיות נוכחים במכירה פומבית בזמן שהייתכם במקום. מועדי המכירות הפומביות מתפרסמים בעיתונים מקומיים ועל לוח מודעות בבניין עצמו.

הבניין הניאו-בארוקי מתחילת המאה הנוכחית, בו שוכן כעת בית המכירות הפומביות, נבנה במקום בו עמדו קפלת סנטה דורותיאה מן המאה ה-14 ומנזר מתקופה מאוחרת יותר. הקיסר יוזף השני, שסגר מוסדות דת רבים בעיר, היסב את הבניין בשנת 1782 לשימושם של שני משרדי ממשלה: בית-העבוט הממשלתי - שנועד להבטיח יחס עסקי הוגן ולהרתיע מפני הלוואות בריבית קצוצה; ומשרד לפניות הציבור - שסיפק מידע על חוקים ותקנות מסחריים. במשך הזמן, בית העבוט הפך לבית מכירות פומביות.

סמוך לדורותיאום נמצאת הכנסייה הפרוטסטנטית (לותרנית) (Evangelische Kirche), הצבועה ירוק בהיר. על מנת ללמוד אודות המורשת היהודית בוינה נמשיך ל-Dorotheergasse מס' 11, שם שוכן המוזיאון היהודי של העיר וינה ( Judisches Museum der Stadt Wien ). קל להבחין בו מרחוק בהיותו מסומן בשלט ניאון אדום ועליו ציון שעות הפתיחה. במוזיאון אוסף גדול של יודאיקה, תצוגה הולוגרפית של פריטים ונושאים יהודיים ותצוגה מתחלפת. הבניין קיים מימי הביניים, ובטרם היה למוזיאון שימש את בית המכירות דורותיאום.

מהמוזיאון היהודי נשוב על עקבותינו, ונפנה ל-Stallburggasse, שמאלה לBraunerstrasse, ונמשיך עד ל-Josefsplatz. על הכיכר חולשת מצבת זיכרון, שהושלמה על ידי Franz Anton Zauner בשנת 1807, לזכר הקיסר יוזף השני. התבליטים שבבסיסה מתארים את קידום החקלאות והמסחר על ידי הקיסר. תחת שלטונו (1780 עד 1790) חקלאים הורשו למכור יין הילולים (Heuriger) בפונדקים שבגניהם לשם הגדלת הכנסתם, נוהג שנמשך עד עצם היום הזה להנאתם של אוסטרים ותיירים רבים. הוא גם נקט צעדים מרחיקי לכת להקטנת כוחם של מוסדות דת, בסוגרו 700 מנזרים וכנסיות בתחום ממלכתו והחרמת או מכירת רכושם.

בצד שמאל ניצבים שני ארמונות ישנים - Pallavicini במס' 5, ו-Palffy במס' 6, עם חזית בסגנון הרנסנס. שניהם נבנו בסביבות 1575 וניזוקו קשות במלחמת העולם השנייה. כיום המקום משמש כמרכז לקונצרטים ולהרצאות. מעבר למצבת הזיכרון נמצאת הכניסה לספרייה הלאומית האוסטרית (Österreichische Nationalbibliothek). נמשיך את הסיור ב-Josefplatz. הבניין מסביב לחצר, הוקם באמצע המאה ה-16 עבור הארכידוכס מקסימיליאן, ובשנים 1776-1659 שכן בו חלק מאוסף האמנות של ההבסבורגים. היום משמש הבניין כאורוות בית הספר הספרדי לרכיבה (Stallburg Spanische Reitschule). הבניין סגור למבקרים, אבל לפעמים ניתן לראות את הסוסים באורווה כשהקש מוערם לתאיהם בחצר.

כשנמשיך ללכת ברחוב (ששמו מתחלף פה ל- Reitschulgasse), נגיע ל-Michaelerplatz, כיכר המהווה מעין מיקרוקוסמוס של תולדות העיר - משרידים רומיים בחפירה שבמרכזה ועד לבניין ארט-נובו, ה-Loos Haus, שנבנה בשנת 1910 וכעת משמש את Raiffeisen Bank. לשמאלנו חולש על הכיכר ה-Michaelertrakt - רחבת כניסה מפוארת לחצר הקיסרית שהוקמה בהוראת הקיסר פרנץ יוזף בשנת 1888. הרחבה מעוטרת פסלים רבים המייצגים את כוחות היבשה והים של אוסטריה.

החורבות הרומיות שבמרכז הכיכר הינן שרידים של חלק מהישוב שמחוץ למבצר הרומי ב-Vindobona וכן שרידי היסודות של החומה העתיקה מסביב לארמון הקיסרי. הם נתגלו במהלך עבודות שיפוץ בכיכר בשנת 1990. על רקע סביבתי זה לא פלא שה-Loos Haus הרגיז בסיגנונו וינאים שמרנים רבים, שכינו אותו "הבית ללא גבות" בגלל היעדרן של תבניות לחלונות. רכילאים סיפרו כי הקיסר פרנץ יוזף, שהבניין נשקף מחלון חדרו בארמון ההופבורג, כל כך תיעב את ה-Loos Haus עד שהשאיר את הווילונות בחדרו סגורים כדי שלא יראה אותו. בכנסיית סן מיכאל (Michaelerkirche) שבכיכר ניתן לראות עקבות אדריכליים שהותירו אחריהם בוניה במשך כחמש מאות שנה.

אם תרצו לקנח בדברי מאפה, כדאי ללכת למדרחוב Kohlmarkt על חנויותיו, ולהיכנס ל-Demel Konditorei במס' 14. הקונדיטוריה נרכשה על ידי האופה הראשי של ההבסבורגים, קריסטוף דמל, בשנת 1857, ועברה למקומה הנוכחי בשנת 1888.