אוהדי כדורגל אמיתיים נושמים את המשחק, ויודעים שלכל אצטדיון יש סיפור לספר. מבחוץ, רובם נראים דומה; חלקם זכו לעיצוב קצת יותר בולט, אבל הקסם האמיתי נמצא בפנים. ולכן, לא פלא שאוהדים המבקרים בעיר עם אצטדיון מפורסם לא יחזרו הביתה בלי לעבור בו ולספוג קצת מהקסם של המקום. ואם ידם משגת ונשארו כרטיסים – גם לצפות במשחק. לפניכם האצטדיונים המפורסמים ביותר, שאסור לפספס כשאתם בעיר.
1. ברצלונה: קאמפ נואו
כמה-כמה: כ-100,000 מקומות
על הדשא: אצטדיון הבית של קבוצת ברצלונה (FC Barcelona), גאוות קטלוניה ואחת הקבוצות האהודות על הקהל הישראלי. למעשה אמונה מקומית טוענת שבזמן הסופר-קאפ יש יותר ישראלים בקהל של קאמפ נואו מאשר במהלך דרבי תל אביבי. תושבי ברצלונה, קטלונים גאים, מעריצים את הקבוצה שלהם בצורה יוצאת דופן, הם מגלים בקיאות מדהימה בהיסטוריה העתיקה והעכשווית של המועדון ונוהרים אל האצטדיון בכל משחק בית. בבארסה שיחקו כמה מאגדות הכדורגל הגדולות כמו מראדונה (שעבר אליה ב-1982 עבור סכום שיא של 5 מיליון יורו), גארי ליניקר, יוהאן קרויף, לואיס פיגו, רונאלדיניו, צ'אבי, פברגאס, פויול ומסי.
כניסה למוזיאון הכדורגל שנמצא כאן תקנה לכם גם גישה לאצטדיון, אבל למרבה הצער לא תוכלו ממש לדרוך על הדשא או להיכנס לחדרי ההלבשה של הקבוצה.
רגעי שיא: הפרידה המרגשת מגווארדיולה; מחזור 26 בעונת 2006/2007, סופר קלאסיקו דרמטי שמסתיים ב-3-3 מענג; מסי כובש רביעייה מול ארסנל ברבע גמר ליגת האלופות של 10' (וארסן ונגר מכנה אותו בסיום פלייסטיישן) וגם גמר ליגת האלופות של 99' בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן.
2. מילאנו: סן סירו
כמה-כמה: כ-80,000 מקומות
על הדשא: סן סירו משמש כאצטדיון הביתי של שתי הקבוצות המקומיות מילאן (AC Milan) ואינטר (Inter). המקומיים מכנים אותו בחיבה סקאלה על שם בית האופרה המפורסם. הוא נבנה אך ורק למטרות כדורגל ולכן אין מסביב למגרש מסלול אתלטיקה והוא נחשב לאחד האצטדיונים היחידים בעולם בו הראות מושלמת מכל פינה ומושב. מהצד האינטרי בעטו כאן: רונאלדו, לואיס פיגו, סמואל אטו ולותר מתאוס, במילאן ענו להם זלאטן, חוליט, ואן באסטן ומלדיני.
סיור באצטדיון יקנה לכם גישה לחדרי ההלבשה, מתחמי ה-VIP ואם אתם לא סובלים מקוצר נשימה, גם אפשרות לטפס אל מגדל מס' 8, ממנו נשקף נוף מרשים של מילאנו. כדאי במיוחד להגיע לכאן לצפות בדרבי המקומי.
רגעי שיא: משחק הפתיחה ב-1926- דרבי בין אינטר למילאן כמובן; הולנד פוגשת את מערב גרמניה במונדיאל 90'; מילאן מביסה את ריאל מדריד 0-5 בחצי גמר ליגת האלופות של 89' בתצוגת תכלית הולנדית-איטלקית מרשימה.
3. ריו דה ז'נרו: מרקנה
כמה-כמה: 125,000 מקומות
על הדשא: ארבע קבוצות מקומיות מבקרות כאן: פלאמנגו, בוטפוגו, וסקו דה גמה ופלומיננזה. עד שנסגר לשיפוצים נחשב לאחד האצטדיונים הפחות נוחים לצופים (יצא לו גם שם של אצטדיון ריחני במיוחד בשל הנטייה של האוהדים לוותר על ביקור בשירותים ולהסתפק ברווח שבין המושבים), אבל גם כמי שאירח כמה מהמשחקים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל. שיחקו כאן כל כך הרבה שחקנים ברזילאים צעירים שנחטפו לקבוצות אירופאיות שקצרה היריעה מלהזכירם וגם הגדול מכולם פלה.
רגעי שיא: גמר המונדיאל ב-1950 בין ברזיל לאורוגואי, במהלכו נדחסו לאצטדיון 200 אלף צופים (ובנס גם יצאו בחיים); פלה, כך טוענים, הבקיע כאן את הגול האלף שלו (בשנת 1969) וכנראה שצפויים גם כמה רגעים עתידיים במונדיאל 2014 ובאולימפיאדת 2016.
4. מקסיקו סיטי: אצטקה
כמה-כמה: 105,000 מקומות
על הדשא: קלאב אמריקה ונבחרת מקסיקו. לאוהדים המקומיים יצא שם מפחיד במיוחד וקבוצות חוששות להתארח כאן. אם אתם מחליטים להגיע למשחק, כדאי מאד שתימנעו מללבוש את מדי הקבוצה האורחת, רוב הסיכויים שאפילו לא תצליחו להיכנס בשערי האצטדיון לפני שהמון זועם יתנפל עליכם. זהו אצטדיון שאירח שני משחקי גמר במונדיאל ונרשמו בו כנראה יותר רגעים היסטוריים בכדורגל העולמי מאשר בכל מקום אחר.
רגעי שיא: הגמר של 86' (אנגליה-ארגנטינה) בו הובקעו שניים מהשערים המפורסמים בהיסטוריה: יד האלוהים ושער המאה, שניהם על ידי מראדונה.
5. מנצ'סטר: אולד טראפורד
כמה-כמה: 76,000 מקומות
על הדשא: מנצ'סטר יונייטד. לשדים האדומים בסיס האוהדים הגדול ביותר באנגליה, מה שהופך קניית כרטיס למשחק למשימה כמעט בלתי אפשרית, מה גם שרק 3,000 מושבים באצטדיון שמורים לאוהדי הקבוצה היריבה. היציע המערבי של אולד טראפורד מכונה בחיבה רבה Stretford End והוא מעוזם של האוהדים השרופים והקולניים ביותר, מכתירי המלכים של מנצ'סטר. אל תוותרו על סיור במוזיאון הקבוצה ועל ביקור במסעדת הבית ה- Red Cafe, פעם הייתם יכולים להיתקל כאן בשחקנים יושבים על פיינט אחרי משחק, אבל כיום זה כבר כמעט שלא קורה. את המדים האדומים לבשו בין השאר ג'ורג' בסט, אריק קנטונה, בובי צ'רלטון, ריאן גיגס, פול סקולס ודיוויד בקהאם.
רגעי שיא: הפצצת האצטדיון במהלך מלחמת העולם השנייה (1941); הדרבי של 1973 בו דניס לואו הבקיע עבור הסיטי ואוהדי יונייטד פוצצו את המשחק; הדרבי של 2011, בו הסיטי הביסה והשפילה את יונייטד 1-6, הניצחון 2-8 על ארסנל באוגוסט 2011.
6. ליברפול: אנפילד רוד
כמה-כמה: כ-45,000 מקומות
על הדשא: הקבוצה שלעולם לא צועדת לבד. ליברפול משחקת באצטדיון אנפילד מאז הוקמה ב-1892, למעשה היא הוקמה על ידי ג'ון הולדינג כשאברטון עזבה והשאירה אותו עם אצטדיון ריק. ליברפול מתגאה באחת מקבוצות האוהדים הנאמנות באירופה ואחוזי הנוכחות במשחקיה הם מהגבוהים ביבשת. אותם האוהדים גם ידעו שתיים מהטרגדיות הגדולות והעצובות בכדורגל אסון הייזל ב-1985, שהסתיים במותם של 33 אוהדי יובנטוס ושישה אוהדי ליברפול, ואסון הילסבורו ב-1989, בו נרמסו למוות 96 אוהדים ובעקבותיו חוקקו תקנות חדשות שאוסרות את קיומם של אזורי עמידה באצטדיונים בריטיים. את המדים האדומים המפורסמים לבשו בין היתר איאן ראש, קני דלגליש, קווין קיגן, סטיבן ג'רארד וכמובן רוזנטל ובניון.
רגעי שיא: הניצחון על ארסנל בשנת 1964, שהקנה לביל שאנקלי את האליפות הראשונה שלו עם הקבוצה; מסיבת העתונאים של 1974, בה האוהדים הופתעו לשמוע ששאנקלי עוזב את המועדון לאחר 15 שנים מדהימות; הזכייה בגביע אופא ב-1976 והמהפך שעשה בוב פייזלי מול ברוז', עונת האליפות האחרונה ב-1990, שהייתה גם תקופת השיא של רוזנטל במועדון.
7. מינכן: אליאנץ ארנה
כמה-כמה: כ-70,000 מקומות
על הדשא: באיירן מינכן ומינכן 1860, שתיהן שיחקו באצטדיון האולימפי של מינכן עד 2006. בשל צורתו החיצונית המעניינת של אליאנץ ארנה, קיבל את הכינוי כרית גומי (Schlauchboot). סיור באנגלית מתקיים פעם ביום (בדרך כלל בשעה 13:00). על הדשא שלו בעטו בין השאר אוליבר קאן, פיליפ לאם, פרנק ריברי ומירוסלב קלוזה.
רגעי שיא: חצי גמר המונדיאל של 2006, בו צרפת עם זידאן ניצחה את פורטוגל; 19 במאי 2012 - גמר ליגת האלופות בו גברה צ'לסי על באיירן בדו-קרב פנדלים וגרמה לאלפי אוהדי כדורגל לשברון לב.
8. מדריד: סנטיאגו ברנבאו
כמה-כמה: כ-85,000 מקומות
על הדשא: ריאל מדריד. כמו הקבוצה שמשחקת בו, גם האצטדיון מתגאה בהיסטוריה מפוארת ובאירוח של כמה משחקי גמר חשובים (4 מתוכם של ליגת האלופות). הוא קרוי על שם הסנדק, דון סנטיאגו ברנבאו ששימש כשחקן, מאמן, מנהל ונשיא המועדון ונחשב לאחד הסמלים הגדולים בכדורגל העולמי. קחו בחשבון שאם תגיעו לכאן למשחק תוכלו להיכנס לאצטדיון רק שעה לפני שריקת הפתיחה, וגם שאוהדי ריאל רגילים לראות משחק כשהם רטובים, שכן האצטדיון לא מקורה. למרות ההצלחה על כר הדשא, ריאל ומאמנה זוכים גם ללא מעט ביקורת על הכדורגל שהם מציגים, במיוחד מאוהדי קבוצת בארסה שמסרבים להרפות משנים של יריבות פוליטית וחברתית רק עקב שתי אליפויות עולם וזכייה לאומית ביורו. באמת שקצרה היריעה מלפרט את שמות הגלקטיקוס ואביהם הרוחניים, ובכל זאת נציין שבריאל שיחקו פושקש, ראול, רונאלדו, בוטרגניו, די סטפנו, וקסיאס.
רגעי שיא: גם כאן קצת קשה לבחור, נזכיר את הגמר של מונדיאל 82' בו ניצחה נבחרת איטליה את מערב גרמניה; את גמר ליגת האלופות של 2010, שהקנה לאינטר טרבל ראשון בתולדותיה; כמובן שכל-סופר קלאסיקו הוא אירוע מכונן, בין אלה שהתרחשו בסנטיאגו שווה להזכיר את הניצחון של ברצלונה ב-19 בנובמבר 2005 (ואת הצמד של רונאלדו, שזיכה אותו בקימת כבוד מאוהדיריאל,השנייה בהיסטוריה עבור שחקן של ברצלונה) ואת הניצחון 1-4, בעונת 08' בה ריאל הבטיחה את האליפות עוד לפני המשחק ושחקני ברצלונה אולצו למחוא כף בעת ששחקני האלופה עלו למגרש.
9. בואנוס איירס: לה בומבונרה
כמה-כמה: 61,000 מקומות
על הדשא: בוקה ג'וניורס. את הכינוי הטעים קיבל האצטדיון בשל צורתו הייחודית (שלוש פאות מעוגלות ואחת ישרה), אבל הוא ידוע בעיקר בשל האוהדים השרופים של הקבוצה שהקפיצות המתואמות שלהם גורמות לכולו לפעום, או כפי שגורס המשפט הידוע: הבונבוניירה לא רועד, הוא פועם. בכלל, האווירה באצטדיון נחשבת לחוויה שכל אוהד כדורגל, בין אם הוא מעריץ שרוף של בוקה או לא, רוצה לסמן עליה וי לפחות פעם אחת, מה גם ששכונת לה-בוקה עצמה הפכה בשנים האחרונות לאטרקציה תיירותית בפני עצמה. לבוקה ג'וניורס 18 תארים בינלאומיים באמתחתה, מה שהופך אותה לאחת הקבוצות המעוטרות בעולם, יחד עם מילאן. השחקן הידוע ביותר של בוקה ג'וניורס הוא כמובן מארדונה, אבל שיחקו בשורותיה גם מרטין פלארמו, ריקלמה, חואן קרלוס לורנצו וקרלוס טבס שגדל במועדון.
רגעי שיא: למרות שכל משחק מספק מעל 90 דקות של תצוגת עידוד יוצאת דופן, שכוללת שירה ללא הפסקה, קפיצות מתואמות, קונפטי וזיקוקים, משחקים מול היריבה המרה ריבר פלייט מוציאים מאוהדי שתי הקבוצות תצוגת תכלית מרהיבה, ומסתיימים לא אחת בקרבות אלימים ביניהם לבין המשטרה.
10. רומא: האולימפיקו
כמה-כמה: 72,000 מקומות
על הדשא: לאציו, רומא וגם אצטדיון הבית של הנבחרת האיטלקית המפוארת. למרות שהראות בו מפוקפקת, לאולימפיקו היסטוריה מפוארת והוא אירח כמה מהמפגשים הידועים והמרגשים בתולדות הכדורגל. היריבות ההיסטורית בין שתי הקבוצות המקומיות אחראית לכמה ממשחקי הדרבי הטעונים ביותר בהיסטוריה והעובדה שרומא מזוהה עם תושביה היהודים של העיר, בעוד שללאציו היסטוריה אנטישמית, מספקת זווית קצת אחרת עבור הצופה הישראלי. הבונוס הוא שכרטיסים למשחקים ניתן להשיג די בקלות, אפילו כמה שעות לפני משחק. ברומא שיחקו באטיסטוטה, וולטר סמואל ופרנצ'סקו טוטי, בלאציו התמודדו מולם הרנן קרספו, פאבל נדבד ומרסלו סלאס.
רגעי שיא: גמר היורו של 68' בו ניצחה איטליה את יוגוסלביה; הגמר של מונדיאל 90' בו ניצחה מערב גרמניה את ארגנטינה, גמר ליגת האלופות ב-96' בו הגיעו יובנטוס ואייאקס לדו-קרב פנדלים, שבסופו ניצחו האיטלקים; גמר ליגת האלופות של 2009 שעימת בן מסי (ברצלונה) לרונאלדו (אז במנצ'סטר יונייטד), ברצלונה, אגב, זכתה והשלימה טרבל.